דוד נניק / תמונה |
טמונה בעמעום זכרונותי
הגוועים כאביב הזה
עם בוא השרבים.
מרחבים פורצים את גבולות החדר הסגור
כשאת מקשטת אותי
במגע עינייך
וכולאת אותי על מנעול ובריח
בריח שיערך הרטוב.
לעולם תהיי תמונה-
תצהיבי, תדהי
תדאי כעיט בשמיי כאבי
ולא תדעי כמיהתי אלייך.
לנצח תחתמי באלבום אכזבותיי
ולא עוד הוד והדר לך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|