דלתות המוזיאון העירוני חרקו כשפתח אותן, מוודא שאין איש
בפנים. הוא טיפס ישירות אל הקומה הראשונה, שם באמצע חדר גדול
ניצב פסלה של  'המדונה של הבריאה'. יעל טיפסה באיטיות במעלה
המדרגות, אחריו. היא לא מיהרה לשום מקום. היה זה הביקור היומי
שלהם במוזיאון.

לפעמים היתה לה תחושה ש'המדונה של הבריאה' צוחקת לה בפנים. היא
היתה עשויה ברונזה ירקרקה - כהה, עיניה בולטות בתוך מעגלי
עינים שקועים. על גופה המלא קובעה שמלה עשויית קפלים, בידה
הימנית אחזה בחוזקה בכף רגלו של תינוק עירום שנתלה עליה כשראשו
כלפי הרצפה. ידה השמאלית פוסלה כך שנראתה כאילו היא מתעתדת
לחבוט בישבנו של התינוק האומלל. החיוך על פניה אמר רוע וזעם.
יעל שנאה את הפסל שאלכס כל כך אהב.

"נו, למה את מחכה", הוא סינן לעברה והיא התקרבה אליו בזהירות,
חוששת לעשות רעש שיגרום לתינוק ליפול לקרקע ולהתנפץ לרסיסים.
כל כך שביר הוא נראה. אלכס הצמיד את שתי כפות ידיו זו אל זו,
הפנה אותן אל עבר המדונה ואז אמר: "את יודעת למה אני מתפלל כל
יום כשאני מגיע לכאן?". היא ידעה את התשובה אבל לא השיבה. הוא
תפס בחוזקה את לסתותיה ואז סינן בזעם: "אני מתפלל שאת לא תזוזי
כמו שהיא לא זזה". הוא הכאיב לה אבל הכאב הזה היה קטן לעומת
הבעיטות והחבטות שהיה חובט בה בזמן שעבד בסטודיו.

הם שבו לסטודיו ואלכס ניגש לטפל בחימר. הוא פתח חבילה חדשה ואת
הישנה השליך לפח אשפה גדול ירוק. "החימר הזה נגוע בבינוניות
וחוסר הרצינות שלך", הוא אמר בכעס והשליך גוש חימר גדול ויבש
לעברה. היא הבחינה בגוש המתקרב לעברה אבל לא זזה. הגוש פגע
בכתפה ופצע אותה, אבל היא היתה אדישה למראה הדם שבקע מהשריטה
בכתפה.

אחר כך ניגשה אל המזרן, הסירה מעל כתפיה את כתפיות הספגטי של
השמלה האפורה שלבשה, הסירה לאחר מכן את חזייתה ואת תחתוניה
וניצבה עירומה לפניו. "נו", הוא אמר, "את צריכה הזמנה
מיוחדת?". היא נשכבה על המזרן המעופש וחיכתה לו.

אלכס התקרב, רכן לעברה ואז החל לשחק בגופה כמו היתה בובת ברבי
חסרת רגשות. הוא הזיז את ידיה לפנים ולאחור, בתנוחות בלתי
אפשריות שהכאיבו לה, אבל היא התעלמה מהכאב ונזכרה באמא שלה.
היה זה כמעט עשרים שנה לפני כן, כשטיפסה במעלה המדרגות לעליית
הגג, פתחה את הדלת והבחינה באימה שוכבת עירומה על המזרן, בוכה
ואילו את אביה עומד ליד כן ציור ועליו ציור שמן גדול, מצייר
אותה.

היא בכתה כשראתה את אמה בוכה אבל סגרה את הדלת בשקט אחריה,
נכנסה לחדר שלה והתחבאה מתחת למיטה. מחכה שהבוקר יעלה.

כשהבוקר עלה אמה ירדה לחצר, שם גידלה שיחי עגבניות. יעל יצאה
גם היא אל החצר. השמש זרחה אבל אמה חבשה כובע גדול, משקפי שמש
כהים, צעיף כחלחל סביב צווארה, חולצה ארוכה וכפפות על ידיה. הן
כרעו ברך בגינה. אמה אספה בידיה החבושות בכפפות את העגבניות
הפצועות שנפלו סביב הערוגה, חפרה בור באדמה הרכה וקברה אותן.
"מה קורה לעגבניות אחרי שהן נופלות?", היא שאלה את אמה. "הן
עולות לגן עדן של עגבניות", ענתה אמה והוסיפה, "והמלאך של
העגבניות שומר עליהן ומלווה אותן בדרכן לשם, שלא ילכו לבד".

כמה ימים לאחר מכן, כששיחקה ברחוב יחד עם הילדים האחרים, היא
הבחינה באבא שלה יוצא בזעם מהבית ובידו מספריים גדולות. הוא
גזם את שיחי העגבניות מהשורשים והעיף אותן לכל עבר בזמן שצעק:
"עכשיו נראה אותך זזה". אמה שעמדה בפתח הבית לא אמרה כלום. היא
הסתובבה לאחור ונכנסה לבית. יעל רצה בעקבותיה לתוך הבית אבל
אמה נעלה את עצמה בשירותים. אביה נכנס, דפק על דלת השירותים
בחוזקה וצעק:  "תצאי החוצה יא זונה", אבל היא לא יצאה.

בערב, כשהיתה בחדר שלה, היא הבחינה בסירנות אדומות וכחולות
מחוץ לבית. חובשים הוציאו מהבית שקית שחורה גדולה. מדי פעם
הציץ מישהו לחדר שלה, אבל אף לא אמר כלום. אחרי כמה שעות כולם
הלכו ודלת חדרה נפתחה. "אמא מתה", אמר אביה ונראה המום. יעל
שאלה: "ומה עם המלאך?".  אביה לא הבין על מה היא מדברת. "המלאך
של העגבניות", היא התעקשה והוסיפה: "היא לא יכולה ללכת לבד לגן
עדן בלי שהמלאך של העגבניות ילווה אותה. היא תפחד". אביה לא
השיב, סגר את הדלת וטיפס לעליית הגג. עד יום מותו הוא צייר רק
עגבניות.

היא הוצאה מהבית ונשלחה למשפחות אומנות. אחרי שקיבלה פטור
משירות צבאי היא נרשמה לאוניברסיטה ולקחה קורס באומנות פלסטית.
מודעה שפורסמה על הלוח במסדרון של החוג תפסה את תשומת ליבה:
"זקוק בדחיפות לדוגמנית עירום". היה גם מספר טלפון והיא
התקשרה.

סטירת הלחי החזירה אותה מההזיות. "יש לי עוד אלף בחורות שמחכות
להזדמנות להחליף אותך", צעק עליה אלכס. לחיה בערה מעוצמת הכאב
וההשפלה. "תפסיקי לזוז", הוא התרה בה, אבל לה לא היה איכפת.

כשחזרה הביתה באותו ערב היא נכנסה מיד למקלחת ורחצה מעליה את
היום. נסתה לקרצף מעליה את חתיכות החימר והעובש מהמזרון, אבל
זה פשוט לא ירד. היא התנגבה, עטפה את שיער ראשה במגבת צהובה
ונשכבה על הספה בסלון, עירומה. מעל הספה היתה תלויה תמונה
גדולה של עגבניה אדומה כמו דם, מונחת על שולחן עץ חום, ובתוכה
נעוצה סכין גילוח גדולה.

אלכס זרק את הפצצה ממש בתום העבודה באותו יום. "תתחתני איתי?",
הוא שאל והוציא מחלוק הפיסול המלוכלך שלו, טבעת בתוך שקית נייר
לבנה. "אני צריכה לחשוב על זה", היא ענתה לו. בעודה שוכבת על
הספה בדירתה הקטנה, משחזרת את הצעת הנישואין של אלכס, היא ידעה
היטב בליבה את התשובה שתשיב לו. כן, כן, כן.