היא שוטפת את עצמה.
היא שוטפת את עצמה הכי חזק שאפשר.
היא כבר כמעט גמרה את כל הסבון וכמעט קרעה את הספוג.
היא מנסה לנקות כל חלק בגופה, לטהר אותו מהרע שהחדירו אליה נגד
רצונה.
היא נזכרת ברגע כואב, מייד מנערת את הראש וחוזרת למלאכת
הניקיון.
העור שלה כבר אדום, וגם העיניים שלא ישנו שינה טובה כבר שבוע
שלם.
אבל היא בשלה, ממשיכה לשפשף ולסבן, ולקוות, שאולי הרע יירד עם
הסבון ויישטף אל הביוב, היא ממשיכה לשטוף את עצמה עוד ועוד,
בדיוק כמו אתמול, או שלשום או כמו בכל יום מאז אותו לילה, ושוב
היא בוכה, גם כי כואב לה עכשיו, וגם כי כאב לה לפני שבוע, אבל
היא ממשיכה לשפשף. אבל הרע לא יורד ממנה, כי הרע נמצא עמוק
בתוך הגוף שלה, בדיוק איפה שהשאירו אותו, עמוק עמוק בתוכה.
היא כבר לא יכולה יותר, היא על סף עילפון, והיא לא מוותרת, היא
לא תסלח לעצמה אם היא תוותר כל מהר.
והיא אולי עוד לא הבינה את זה, אבל אונס אי אפשר לשטוף במים,
אפילו אם מתאמצים וגומרים את כל הסבון ועושים את זה פעמיים
ביום, שעה שלמה כל פעם, ובמשך שבוע. אפילו אם לא נותנים לעצמך
לחשוב על זה, אפילו אם לא מספרים על זה לאף אחד, אפילו אם יש
לה מלא כסף, אפילו אם היא תשרוף כל זיכרון ששייך לאותו לילה
נוראי, אפילו אז, ולמרות שהיא הכי רוצה בעולם, האונס, לא יירד
עם המים לביוב, האונס לא ייעלם, והחיים, כמו שהכירה אותם עד
עכשיו, כבר לא יחזרו להיות כמו שהיו, כי אונס, כמו כל קיום
יחסי מין רגיל, תמיד ישאיר משהו בתוכך, ואו שזה משאיר משהו
טוב, או..או שזה משאיר משהו רע.
היא עוד לא הבינה את זה.
היא ממשיכה לשפשף.