נועה ישבה על הרצפה מביטה אל החבר שלה לשעבר שניצב מולה קשור
אל עמוד העץ. הוא הביט אליה ברחמים עיניו הירוקות ממלאות את
ליבה בנוסטלגיה של האהבה שלהם. חיוך מעוות עלה על פניה למשמע
קולות חנוקים שבקעו מפיו החסום מבט מטורף הצטייר על פרצופה של
נועה   בראותה את אהובה כבול חסר אונים ונתון לשליטת מוחה
המעוות.  הוא דיבר כבר מספיק ממלא ,היא בהחלט לא רצתה לשמוע מה
יש לו להגיד.
היא זחלה אחורנית נעזרת בכפות ידיה כדיי להעיף את כל השטויות
שהיו זרוקות במקלט הישן.  היא השעינה את גבה החשוף אל קיר האבן
הקר וחטפה בקבוק קגלביץ שהיה שכוב על הרצפה. היא מילתה את כוס
הזכוכית הגבוה במשקה והוסיפה מעט מיץ תפוזים. היא גמעה מהמשקה
בפזיזות יתרה מנסה להטביע את עצמה באלכוהול. נוזל שקוף נוסף
נשפך אל תוך גרונה ישר מהבקבוק. ראשה התמלא בזיכרונות מהעבר,
התמלא  בשקרים שהיוו כבר אמת לגביו. להתכחש לאמת זה הדבר
האחרון שהיא רצתה לעשות עכשיו, נמאס לחיות באשליות!
האקדח הכסוף השמיע צליל חנוק של מתכת כשפגעה בו במקרה ברגלה,
כדורי ה9 מילימטר שהיו פזורים לידו התגלגלו מעט הצידה מנסים
להתרחק מגורלם. לא, הוא לא יתרחק מגורלו, הוא ידע.
נועה מיהרה לאסוף אותם ולהכניס אותם אחד אחריי השני אל תוך כלי
הנשק. היא דרכה אותו מביאה את אחד הכדורים אל תוך הלוע הקצר.
היא הצמידה את האקדח אל עינה בוחנת את אהובה בעין אחת פתוחה.
היא השתעשעה לרגע מהרעיון של ללחוץ על ההדק אך לאחר כמה שניות
החליטה שזה לא הגורל המתאים לו. לא, היא אף פעם לא אהבה את
הרעיון של מוות ביריה, זה לא פואטי גם החבל שהיה זרוק לצידה לא
שימש את המוות התאורי שרצתה ליצור.
נועה הוציאה את חפיסת הנובלס המקומטת מכיסה מציתה סיגריה.
היא שלפה מהכיס הפנימי של חולצתה מצית מרובע והחליקה את אצבעה
על המתג חושפת תוך כדיי כך להבה קטנה. היא הרגישה מחוברת עם
אותם לשונות אש כאילו אלו הם ששורפים את נשמתה. זה היה כל כך
טוב וכל כך קל להאשים את הדברים שלא יכלו להתנגד לה בעוונות של
אלו שניסו. היא ירקה משחררת את הרעל שנצטבר בחלל פיה ושנמאס לה
כבר לשחררו בצורת מילים. לעומת זאת הם המשיכו להחדיר את המוות
לתוכה בכל הדרכים האפשריות. בדל הסיגריה השרוף העלה שובל דק של
עשן שגירד את נחיריה.
"שרפה!" היא צהלה לפתע "כן כן שרפה, זה איטי כמו גוויעת האהבה
שלנו, דימוי טוב!" היא העירה לעצמה רושמת הערה בפינקס שנח
לצידה. עט הפיילוט השחור העלה חיוך מידי על פניה. כן הפרטים
הקטנים, הם אלו שעשו את חייה. "אממם" היא המשיכה לערער
ביתרונות ההצתה "תמיד אהבתי אש, להבה..." היא גילגלה את המילים
על לשונה "זה גם אכזרי... מתאים מאוד לרוצח מטורף, וגם זה יעיד
על חוכמה! כלומר השרפה תכלה את כל שאריות גופו ככה שלא ישארו
ראיות מפלילות וחוץ מזה אף אחד לא יחשוד, אחריי הכל המקלט הישן
תמיד היווה פוטנציאל לשריפה במיוחד בימים השרביים האלו של
הקיץ".
היא קרבה לעידן עדיין ממלמלת לעצמה מילים לא ברורות. היא
העבירה ידה על פניו ונשקה נשיקה אוהבת למצחו מתרוממת תוך כדיי
על קצות אצבעותיה.
"אתה אוהב את הרעיון?" היא שאלה אותו עדיין מעבירה את אצבעותיה
על פניו.
"לא? כן?" היא צחקקה שומטת את ראשה לאחור.
היא אספה את בקבוק הוודקה החצי ריק מערסלת אותו בידיה, היא
פתחה את הפקק מקרבת את הבקבוק לפיו של אהובה.
"רוצה לגימה?... אה!! שכחתי מר צדיק לא שותה, מר צדיק לא מעשן,
טוב עכשיו מר צדיק ימות!"  היא צחקקה שוב ושפכה את תוכן הבקבוק
באיטיות על גופו מפזרת מעט נוזל על פניו. "אופס... לכלכתי
אותך" היא רכנה אליו מלקקת את עור פניו. היא התעכבה כמה דקות
מתמכרת לתחושה המוכרת, לאחר מכן התנתקה במהירות מקללת את עצמה
על חולשתה ומיהרה לשפוך את מיכלי הבנזין שעמדו בפינת המקלט על
כל שטחו .
"בה ביי!" היא לחשה בטון ילדותי ונופפה לו בידה...

"זהו, שרפתי את כל הקצוות" אמרה נועה לעצמה מציטה את המקום
השני כבר באותו היום. ידה נשלחה שנית אל פנקסה משרבטת מילים
בכתב לא מובן.
"...גל שריפות פרץ היום בעיירה המרוחקת שבצפון הארץ" אמר קול
השדרנית מבעד לאוזניות " המשטרה משערת שהגורם לשריפה הם שדות
הקוצים הפזורים באזור. בשריפות נספו שני נערים שלפי הדיווחים
היו החברים הכי טובים, ההלויות..." המשיך קולה המונוטוני של
הקרינית. אך נועה כבר לא שמעה אותו. היא ישבה אל מול המחשב
מדפיסה במהירות את רב המכר.





אף פעם לא ידעתי לסיים דברים בזמן.
                         אני מניחה שעכשיו זה נגמר.