לרפי לא היו דמעות, גם בכי למען האמת לא היה לו. הוא פשוט נולד
ככה, בלי יכולת לבטא את תחושת העצבות שלו, האמת היא שעד שהיה
נער עוד היו לו קצת דמעות ואפילו קצת בכי אבל עד שהגיע לגיל 18
בערך כבר איבד את היכולת שלו לבכות ולהזיל דמעות לגמרי.  
אנשים תמיד הניחו שרפי לא יכול לחוש עצב, אף אחד לא ידע, גם לא
רפי, כי כשאין את האפשרות להוציא את הכאב החוצה האפשרויות הן
או שהוא יודחק, או שהוא יתפוגג ולאחר כל כך הרבה שנים מבלי
שהכאב יצא החוצה, סביר היה להניח שהוא... פשוט יתפוגג. אחרת מה
לגוף יש כבר לעשות איתו?
רפי האמת מזמן האמין שאולי הוא כן מוציא את העצב שלו, על דברים
אחרים... למשל, הוא גילה שהוא מרגיש הרבה יותר טוב אחרי שהוא
עומד מול המראה ומספר על הכל, ההשתקפות בצד השני הייתה כמובן
חזקה בדיוק כמוהו והייתה אוזן קשבת מצוינת, היא גם לא בכתה ולא
הזילה דמות אבל היה לה את הפרצוף השמח אבל עם זאת המשתתף
בחוויה לרוב הלא נעימה.
לרפי היו חברים, לא הרבה , אבל כאלו שראויים להיות חברים, היה
קל להם להתחבר איתו כמובן, אחרי הכל הוא תמיד יכל היה לעמוד
בהכל, אבל פעם אחת ניגש אליו אורי באחת מהפגישות שלהם, כולם
בדיוק הלכו להביא בירות והם נשארו שניהם. בכל אופן.. אורי ניגש
אליו ואמר לו "אתה יודע רפי... שמעתי שהאפשרות להביע רגשות היא
חלק בלתי נפרד מהחיים, בכאן... שאם אתה לא יכול להביע רגשות,
אתה לא חי...". אורי כמובן אמר את המשפט בהומור מלא, אבל כשרפי
חשב על המשפט הזה, הוא לקח אותו בצורה בלתי הומוריסטית
לחלוטין. כשחזר לביתו עמד מול המראה, הסתכל כמה רגעים בהשתקפות
שלו ואז דיבר אליה.. "האם אני קיים? הרי אני רואה את עצמי כאן
מולי, ואני יודע שאני קיים בכל אופן אבל, מה שווה הקיום שלי?
מה אני בלי הרגשות שלי, וזה לא שאני שוכח שיש לי עוד רגשות,
הרבה יותר נחמדים, והרי כל אדם באשר הוא ירצה לאבד את תחושת
העצבות, אבל.. האם אני באמת איבדתי את תחושת העצבות? אני באמת
לא יכול לחוש  מרירות? אני הרי יודע שכן, אבל חוץ מצורך לדבר
כאן עם מראה אין לי שום הוכחה לרגש שלי".
מכאן רפי כבר לא רצה לדבר עם המראה שלו, אמנם עשה זאת אבל רצה
תשובות לשאלות שלו, אם אפילו רצון טוב של משהו/מישהו אחר, משהו
שיגיב, ואפילו שסתם יחייך ויאמר שהכל בסדר, אבל בלי שהוא חוזר
על עצמו ובלי לקבל זלזול מצד המאמינים שהבכי הוא העצבות עצמה.

בכל אופן, אל החברים והידידות שלו לא יכל היה לדבר בגלל שאף
אחד כולל הם לא יכל היה להבין כאב כשהוא לא יוצא החוצה.
רפי החליט לנסות שיטה חדשה, הוא ניסה לעשות את עצמו בוכה,
להכריח את עצמו לבכות, עם דמעות או בלי דמות זה לא משנה, העיקר
לתת ביטוי לעצבות שלו. הוא ניסה אבל הוא לא עבד על אף אחד, גם
לא על עצמו וחוץ מאנרגיה הוא לא הוציא כלום.
אבל כשחשב על הכל הבין שלא יוכל לשנות כלום, שהעצב כן מתפוגג.
לא לגמרי אבל מתפוגג ואולי עדיף ככה... הוא ידע שהוא קיים.