כהבעת תודה לעזרתך האדיבה והברוכה
החלטתי לגמול לך בהזמנתך לארוחה.
הארוחה תשאר סודנו המשותף , לא אכחיש
ולכן את שמך כאן לא אזכיר כי אותך לא אכפיש .
וברגע שהתיישבת לידי במכוניתי
את מטרת הפגישה מיד שכחתי !
לפתע הפכת להיות האישה הכל כך נאהבת
אשר לחיזוריי הבלתי פוסקים לבסוף היא נעתרת.
התיישבת ליד שולחן עם החלון בגבך
ומיד השמש הינומת אור הניחה על שערך
ובהילה קסומה וזהובה עטרה את ראשך .
ואני, אני ישבתי מולך המום ואבוד למראה יופייך .
שעה קלה, אולי נצח, אולי שנייה ארכה הארוחה.
בזמן הזה, בנוכחותך המרשימה מלאה המסעדה.
השיחה נסבה על ענייני דיומא אך ורק
ולמי איכפת איזו פשטידה אכלנו ומה היה טעם המרק!
בעת הארוחה ממש, להסביר לא אדע,
מדוע מצאתי את עצמי יושב באותו רגע
לשפת אגם תכול - מים כצבע עינייך,
שטוף שמש וחופיו זהובים כצבע שערך!
רק שנינו ישבנו שם, לפחות כך האמנתי,
אך השיחה כאן, אותה שיחה שם. זה הקשר האמיתי
בין שני המצבים, אחד מהם וירטואלי, לא אדע להחליט.
אבל בין שניהם ריחפתי אני, בזאת בטוח הייתי , בטוח בתכלית .
לאופוריה יש סוף וחבל. הארוחה נסתיימה ואתה הקסם!
מהחוף צנחתי למסעדה. וכששוב במכונית ישבת לידי, בעצם
חזרת להיות את החברה שכהוקרה הזמנתי לארוחה.
הרבה זמן לאחר מכן, המצב שבו הייתי, עדיין לא נותן לי מנוחה !

1/06/00  -  20/11/00