את רועי הכרתי דרך שלומי (את שלומי הכירה לי טלי, שהייתה אז
החברה שלו), הם היו הגדולים של י"ב. אני הייתי צוציקית בת 16.
את שלומי אהבתי כי הוא ניגן בפסנתר- היה לו גם מן חיבוק דב
כזה. הוא תמיד אמר שישמור עלי.
את רועי הכרתי דרך שלומי, ישבנו בדשא. יותם סיפר איך הלך לו
טוב בגיבוש של חובלים וזיו צחק על יוני שהוא לא עבר טסט "שלישי
כבר יא הומו"
ורועי (הם קראו לו דרורי)ישב שם שקט כזה.
עם הקוקו שלו והעיניים הכחולות שלו, בגוון שלא ראיתי עוד
קודם.
ניגשתי אליו מלאת ביטחון ( לא מבינה למה הוא תמיד שקט... אני
חיייבת לדעת... הוא מעניין אותי)-" למה אתה אף פעם לא מדבר?!"
רועי רק חייך אלי- "נעים מאוד אילנה, אני רועי" ( נראה לי
שהסמקתי)
"אתה רוצה שאני אלך, אני מפריעה לך לשתוק? ( כמה אומץ וציניות
בילדה בת 16). הוא המשיך לחייך ולקח לי את היד, משך אותה קלות-
"בואי שבי לידי".
אני רק זוכרת שדיברנו הרבה וכשהבטתי סביב לא היה שם כבר אף
אחד. רק דורון המורה לפסיכולוגיה ששוב שכחתי את השיעור שלו.
הוא הביט אליי במבט מאוכזב- "זה לא ייתכן שאני שוב מוצא אותך
בדשא" "המורה אני מצטערת...דורון שנייה..."
הוא פשוט הלך... שילך.
את רועי הכרתי דרך שלומי, בדשא של בית ספר, בתקופה הכי יפה.
רועי הלך לצבא, גם שלומי זיו ויוני.
את רועי המשכתי לראות בסופי שבוע- הוא גם היה שולח לי מכתבים
ושירים שהוא כותב- הוא באמת כשרון.
גם אני הייתי שולחת לו דברים שלא העזתי להקריא לאף אחד.
...חזרתי ממדבר יהודה עם הרעלת קיבה מטורפת, אז רועי בא אלי עם
"הרבה במבה כמו שאת אוהבת" ושוב דיברנו שעות כמו פעם בבית ספר,
על הדשא. רק שהפעם הייתי פחות מרוכזת- הייתי ממש חלשה.
וכשהתחלתי להירדם הוא התקרב אלי ולחש לי לאוזן שהוא אוהב אותי
כבר יותר משנה ואולי שווה לנסות
לא ידעתי איך לנשום- שכחתי.

זה לא נגמר באושר ועושר... רועי נסע לדרום אפריקה , אנחנו
עדיין כותבים אחד לשני- עכשיו כשיש מחשב קל יותר. לא ראיתי
אותו כבר שנה.
במכתבים שלו הוא עדיין מזכיר שהוא אוהב למרות הכל
ואני רק שוכחת לנשום.