ג'ורג' א.גרביל

"יוסי, בוא בוא שניה לפה תספר בדיחה!!" קרא אבנר מהצד השני של
הפארק.
ככה זה תמיד, מאז היסודי דרך החטיבה והתיכון עד לצבא
והאוניברסיטה, "יוסי, תן בדיחה, יוסי, זרוק משהו מצחיק".
אולי זאת אשמתי שאני מצחיק, אני כבר לא יודע.
לכל מקום שאני הולך השם שלי הולך לפניי, "יוסי המצחיק" קוראים
לי בשכונה.
בגלל זה אולי בחיים לא היה לי קשר רציני עם בחורה יותר מחודש,
תמיד שהייתי מדבר איתן רציני הן תמיד היו חושבות שאני צוחק
איתן או עליהן ותמיד היינו נפרדים בקטע שההיא תמיד צועקת
"חשבתי שאתה יותר מצחיק".
אם אתם חושבים שלהיות מצחיק זה כיף וקל אתם טועים.
טוב לא לגמרי טועים יש לזה יתרונות זה ברור, זה ישיג לכם
זיונים, זה אולי ישבה את ליבם של אלה שאתם רוצים להרשים אבל
מהו ההומור בסך הכל?
סתם מנגנון הגנה מפני החיים האמיתיים, המכוערים, המפחידים.
תגידו מה שתגידו, זה נשמע נדוש,בנאלי, זה נכון.

הנה עכשיו אני הולך לספר בדיחה מפגרת לחברים של אבנר שיושבים
שם בספסל ומחייכים, מחכים שהאגדה שאבנר מספר עליה תגיע ותשעשע
אותם שעשוע זול לכמה דקות, להשכיח אותם מהצרות של החיים
האמיתיים.
ובכלל אכפת להם מי אני? מה אני? איך אני מרגיש או מאיפה אני
בא?
אכפת להם רק אם הבדיחה מצחיקה או לא.

שילכו להזדיין, הם וכל השאר, כי מהיום יוסי המצחיק יכונה סתם
יוסי.

ג'ורג' א.גרביל