עלייתה (ושקיעתה ? עוד לא החלטתי) של קבוצת כדורגל שכונתית.


כל קשר בין הדמויות בסיפור לאנשים, חיים או מתים, הוא מקרי
בהחלט. הקבוצה הנ"ל לא קיימת ולא הייתה קיימת והאירועים
המתוארים הם פרי הדמיון בלבד.

את רן דור הכרתי ביסודי.  הוא עדיין היה רני עטיה אז. אבא שלו,
ויקו עטיה, היה לוקח אותנו למשחקים של הפועל תל-אביב בשבת.
היינו יושבים לראות את משה סיני ושבתאי לוי וחולמים שיום אחד
נהיה כמוהם. התחלנו לשחק שם, ילדים, נערים ג', כאלה דברים.
בנערים העיפו את שנינו כי פשוט לא היינו מספיק טובים. התחלנו
לשחק בקבוצה של השכונה סתם כי זה היה כיף. בשביל רני זאת הייתה
התקווה היחידה שלו כי הוא לא היה טוב בלימודים. כשהגענו לתיכון
הוא הפסיק ללמוד. לא היה לו ראש לזה. הלך לעבוד עם אבא שלו
במפעל. היה קם כל בוקר בחמש, היו מעשנים סיגריה ביחד ועולים על
ההסעה. היה חוזר בערב והולך לישון. ראיתי אותו בסופי שבוע ואחר
כך בכלל לא.

בשמונים ותשע שברתי את יד ימין שלי במשחק. בדיוק היו לי
בגרויות של כיתה י"א. ישבתי שעות והתרגלתי לכתוב ביד שמאל כי
לא היתה לי ברירה אחרת. לא יודע איך אבל הסתבר שאני יכול.
אמבידקסטרס - אני עדיין זוכר את המילה שהרופא שלי שהיה עולה
מארצות הברית אמר. בעל שליטה זהה בשתי הידיים. אף פעם לא הייתה
לי ההזדמנות לבדוק את זה. תמיד ידעתי שאני ימני ואפילו שהייתה
לי בעיטה טובה ברגל שמאל הייתי תמיד משחק באגף ימין. בקיץ,
אחרי הבגרויות, התחלתי לשחק קשר מרכזי.

בגיל שמונה-עשרה הייתי המלך של השכונה. הייתה לי החברה הכי יפה
באזור. לא כוסית, יפה. יפה אמיתית. כזאת שהלב שלך כואב כשאתה
רואה אותה. היו לי ציונים גבוהים והחבר'ה היו באים לראות אותי
משחק כל שבת כשהיינו מביסים כל מיני קבוצות מיפו וחולון. הייתי
טוב. אלוהים העד שלי וכל הצופים איתו. הייתי טוב. השנה היחידה
שהיינו קרובים לעליה לליגה ב' זאת השנה ששיחקתי קשר מרכזי.
עושה משחק. המאסטרו. בשכונה קראו לי משה סיני של נחל האיילון.
ציון אבוגזיר, הזקן שהקים את הקבוצה בשנות החמישים כששכונת נחל
האיילון היתה מעברונת פחים בשם חומארה בפינה הדרומית של
תל-אביב - היו לו דמעות בעיניים. אתה תביא אותנו לליגה ב' אחרי
שלושים שנה - ככה הוא אמר לי. אני יודע שאתה המשיח של נחל
האיילון ולא סתם בשם שלך.

שכחתי להציג את עצמי - רפאל משיח. החברים קוראים לי רפי. ככה
נולדתי וככה אמות.

לקחנו את אליפות המחוז. עלינו לליגה ב'. לקחנו זאת מילה גדולה
לצערי. לקחתי היה יותר מתאים ותסלחו לי על הצניעות. שבוע שלם
עשו חפלות, כל יום ברחוב אחר. הייתי מלך. עשו עלי כתבה במקומון
- תלמיד מצטיין באמצע השבוע, כוכב כדורגל בשבת. ככה קראו לזה.
באו להתעניין מקבוצות אחרות. אפילו ההורים של חברה שלי סוף סוף
הסכימו שהיא תישן אצלי. הייתי מלך. וכמו מלך חתמתי בקבוצה
בליגה א' שהתחזקה והייתה אמורה להגיע לארצית. ככה, לפי
התוכנית, עד סוף הצבא הייתי כבר מגיע לליגה הלאומית, מתחתן
בגיל 21 ומקבל חוזה ארוך טווח. השמיים היו הגבול.

התגייסתי במרץ, קצת אחרי אמצע העונה. שלחו אותי לקרבי. הייתי
שריונר. ראיתי בית פעם בחודש. השתחררתי מצה"ל מדריך בשריון. לא
כזה רע, בינינו. חברה שלי עזבה אותי מהר מאוד. רחוק מהבית,
רחוק מהלב. לא יכולתי להאשים אותה. זה לא שהיא לא אהבה אותי.
כשהייתי חוזר, פעם בחודש היא הייתה באה אלי והיינו מעמידים
פנים שאנחנו זוג עדיין.  לא כזה רע. כשהיציאות השתפרו חזרנו
להיות זוג רשמי. לא הפריע לי שהיא הייתה יוצאת עם בנים אחרים
כשהייתי בצבא. היה צריך להפריע לי אבל לא הפריע לי באמת.

השתחררתי, הלכתי לאוניברסיטה ללמוד משפטים כי יכולתי. אפילו
חזרתי לשחק כדורגל בקבוצה השכונתית שכבר הספיקה לחזור לליגה
ג'. הזמינו אותי למבחנים בקבוצה מהארצית, פתאום, מאמצע שום
מקום. קבוצה מקצה המדינה, כזאת עם נוף לבנוני, אבל מה אכפת לי
. זה היה חלום שהייתי צריך להגשים. יצאתי באמצע הלילה לקנות
סיגריות, איזה שיכור היה שכוב ברחוב. דילגתי מעליו, הוא זז
בפתאומיות והפיל אותי. נפלתי על הבקבוק שלו, נתקעו לי שתי
זכוכיות וקרעו גיד. ארבע שנים משכתי רגל אחר-כך. סיימתי את
התואר, התחתנתי עם חברה שלי שהיא היום אשתי, עבדתי כמתמחה,
בשבתות שיחקתי כדורגל בשכונה ובקבוצה. אחרי הפציעה נהייתי גם
מאמן כי היה לי קצת נסיון מליגה א' ונשארתי כזה גם כשחזרתי
לשחק. גם די ניהלתי אותה כי ציון נהיה סנילי ורק היה יושב
בכניסה למועדון ומספר איך בילדות שלו היו מבזבזים תרנגולי הודו
עם כפית.

אז זה אני, רפי משיח, עורך דין, בעל של סיגל, אב לשניים. אנחנו
עדיין גרים בשכונה כי זה הבית שלנו ונחמד לצאת בערב ולפגוש
אנשים שאנחנו מכירים.  יש לי קבוצת כדורגל בתור תחביב. קוראים
להם מכבי איילון. זה מקום שבו החבר'ה של השכונה משחקים בשביל
הכיף. החיים לא רעים. אולי אני לא על גג העולם אבל אין תלונות.
הכל טוב. קצת משעמם, אתם יודעים. אבל אין תלונות. אין חלומות
אפילו.

ויום אחד מופיע רני עטיה, לבוש חליפת עסקים.

"רני דור" הוא אומר לי. "החלפתי את השם". "אבל עדיף שתקרא לי
רן. אנשים קוראים לי רן היום". "אוקי, רן" אני אומר. "אתה נראה
נהדר. חליפה והכל. זה בטח לא מהעבודה במפעל. בכלל לאיפה נעלמת
?". "הרווחתי בהימורים" הוא אומר לי. "כסף גדול. אתה לא תאמין.
כל החיים ניסיתי ללמוד, ניסיתי כדורגל, ניסיתי לעבוד. מסתבר
שאני טוב רק בדבר אחד וזה בהימורים". "יפה" אמרתי "אני מקווה
שאתה נזהר". "בטח נזהר. אל תדאג. תשמע, אתה לא תאמין מה אני
עושה כאן". "אני לא מאמין שאתה כאן. לא ראיתי אותך חמש-עשרה
שנה, משהו כזה". "כן. תשמע, אתה לא תאמין מה אני עושה כאן".
"מה באמת אתה עושה כאן ? לא נראה לי שאחרי חמש-עשרה שנה במקרה
עברת באזור. אפילו קזינו אין בשכונה הזאת". "כן. תשמע, אתה לא
תאמין מה אני עושה כאן. באתי לקנות את מכבי איילון". לא האמנתי
באמת. "למה ?". "אני צריך להלבין כספים איפשהו ובא לי להגשים
חלום ילדות כמו שתמיד רצינו. בהתחלה חשבתי לקנות איזה קבוצה
מליגת העל אבל תראה איזה קטע, אני תמיד יושב עם העיתון של יום
ראשון, קורא תוצאות והעין שלי זזה לתוצאות של ליגות ג' לראות
מה עשתה מכבי איילון. פתאום אני חושב שאם כבר אני קונה קבוצה
למה שאני לא אשים כסף על מכבי איילון. אתה יודע. לקדם את המקום
שגדלתי בו והכל". "רני, למה שלא תשקיע במתנ"ס או משהו כזה ?"
אני מציע. "אני רוצה לשים את מכבי איילון על המפה. שאנשים
יידעו שיש כאן שכונה וזה לא סתם איזה שם על המפה העירונית".
"אוקי. אז מה עכשיו ? נביא שחקנים ונתחיל לעלות ליגות ?". "לא
צריך. סידרתי כבר הכל". "מה סידרת ? אי אפשר לקנות מקום בליגת
העל ואפילו לא בליגה ב'". "אתה לא מקשיב, רפי. אתה לא מקשיב.
אמרתי לך כבר שרציתי לקנות קבוצה בליגת העל. אז זה מה שעשיתי.
אתה בטח שמעת על מכבי שבזי ?".

שם מטומטם, מכבי שבזי. בהתחלה זה היה מכבי שבזי תל אביב, קבוצת
בת של מכבי תל אביב שאיחדה כל מיני קבוצות שכונתיות והייתה
גימיק נחמד. הם נפלו על כמה שחקנים טובים, השאילו אותם לקבוצות
גדולות, עלו לליגת העל כי אף אחד אחר לא באמת רצה לעלות והיו
שם שנה אחת היסטורית, שנה שעברה, שבה הם התפרקו לחלוטין כלכלית
ומקצועית. הם אפילו ירדו ליגה במקום אחרון עם שלושה נצחונות
והרבה השפלות. יצא שקבוצה אחרת התמוטטה כלכלית גם היא והורדה
בקיץ לליגה הלאומית ע"י הרשות לבקרה תקציבית. היה איזה ויכוח
מאוד ארוך בעיתונים שבו מכבי שבזי והקבוצה השניה שירדה בצורה
רשמית רבו ביניהן כי לאף אחת לא היה מספיק כסף לשחק בליגת העל.
כבר חיפשו מלא פתרונות וכאן רני נכנס וכמו שהוא אמר קנה קבוצה
בליגת העל.

אז רני איחד את מכבי שבזי עם מכבי איילון ואפילו רשמנו את
הקבוצה מכבי איילון-שבזי. בלי תל-אביב. למה העירייה שמו כסף
פעם באיילון? ושהשם של קבוצת הבית יהיה קודם כל, שיזכרו מי פה
בעלי הבית. היה לנו שבוע אחד לפתוח את העונה, חמישה שחקנים
טובים וקצת מבוגרים, חמישה שחקנים צעירים מדי והרכב מלא של
קבוצה מליגה ג'. אפילו מגרש אימונים לא היה לשבזי כי מכרו אותו
כדי לבנות שם קריה תעשייתית ומה שנשאר זה המגרש השכונתי
המתפורר אצלנו. קיבלתי פנטזיה מטורפת לידיים - הרבה כסף, קבוצה
בליגת העל, כל מה שצריך זה רק לבנות. לא ישנתי שתי לילות
מהתרגשות וכל הזמן ראיינו אותי לאמצעי תקשורת. היה איזה מאמן
כדורגל ותיק שרק בחלומות האמנתי שהוא יתייחס אלי, שהתקשר להציע
עצות. אחריו התקשרו עוד עשרה בדיוק כמוהו ופרשנים ועיתונאים
ופוליטיקאים ומי לא. ואז היה טלפון אחד, זניח, חסר משמעות
אמיתית, של איזה איש מערכת זוטר באחד העיתונים היומיים. עניתי
לו רק כי עדיין הייתי בהתלהבות של 'כל העיתונים מדברים איתי'.
"תגיד לי" הוא אומר "אתה שמת לב לשם של הקבוצה ?". "מכבי
איילון שבזי" עניתי לו. "זה קצת מוזר. אני יודע. לא כמו הפועל
תל אביב או מכבי חיפה". "אני לא מתכוון לזה. אתה יודע שיש לנו
מגבלה של תווים כרגיל בעיתונים, בכותרות וכאלה. בטח שמת לב".
"כן. אז ?" אני אומר ולא יורד לסוף דעתו. "נו. אתה יודע. איך
כותבים לדוגמא בית"ר ירושלים בקיצור ?". "בית"ר י-ם" עניתי.
"ומכבי תל-אביב או הפועל באר-שבע ?". "מכבי ת"א והפועל ב"ש".
"עכשיו תגיד לי. איך כותבים מכבי איילון שבזי ?"


מכבי א"ש. חלק א'. רפי משיח. נמשיך בקרוב.