מי היה מאמין?
כך אמרו לי ותהיתי.
בעינך היבטתי ללא פחד
בהיותך מה שהייתי.
מעולם לא טרחתי לסלוח
על שמות של אותם ההולכים,
בדרך ארוכה- דרך דמים.
ואנחנו עוד עומדים.

העץ הירוק כבר הזהיב,
עליו נושרים לידך.
ואני מתבוננת בגופך היושב
על אותה גבעה שלך.
הדשא, גם הוא נעלם.
הקמטים ממלאים את עורך,
עם לטיפה נסדק כזכוכית,
אך אני עדין איתך.

סלחתי על מכות קודמות,
הסיפור ידוע מזמן.
עם ילדתי ברחת, נבל!
כשהזזתי את עיני מכאן.
נערה שברירית בידך,
נערה ששלי ושלך.
ואני הייתי בתוכך אהובי,
הייתי פעם איתך.

נוקמת אני עכשיו,
במה שחשבת שהיה.
מעולם לא טרחתי לבכות,
מעולם לא היתה שהייה.
הסיפור הזה עצוב,
נגמר הוא כאן באדמה.
שם קבור גופך הרקוב
ובידי נמצאית נשמתך.