הוא כבוי. משהו בה כבוי.

מן עצבות תמידית כזאת, אזור בתוכה שבולע את האור שבדברים.
שבהתנהלות הרגילה של היום-יום.

גם כשהיא רוצה מאוד לקחת חלק, לשמוח, להרגיש קלה ומשוחררת גם
אז היא מרגישה את הדחף שלה. הדחף לעצב.

הביחד הזה, כמה זמן כבר לא חוותה את התחושה של השיתוף
והאכפתיות. היא תוהה אם היא זוכרת, ואם זה באמת היה זה.

היא שואלת את עצמה כמה זמן זה נמשך, כמה זמן שהיא גוססת. ואיך
זה שאף אחד לא מבחין, שהיא מאבדת דם. ואיך זה שהיא עדיין לא
עשתה דבר למען עצמה.

כל רצונה כעת הוא להיות לבד. לבד כדי לחשוב, כדי למצוא שם למה
שחוותה השבוע, כדי להעריך מחדש. היא יכלה ממש לדקור באצבעה את
הנקודה בה היא מרגישה אותו. לתחם את האזור ההוא בגופה שבו נוצר
הכאב. אך לא היתה הסיבה. היא לא ידעה למה זה קורה לה.

היא נזכרה בחשש בשיחה שהיתה לה עם המפקדת, לאחר שלא הגישה את
המבחן.

"אני מצטערת, המפקדת."
"אבל למה לא הגשת? את יודעת, יובל, שגם שמונים זה טוב. גם
שבעים. גם שישים וחמש...
יש משהו שאת לא מספרת לי? יש משהו שאני צריכה לדעת?"

וכל ישותה צעקה, נואשת, שכן

אך היא שתקה.
מבט פנימי נבוך.

הכל בסדר. היא תעבה את החיוך שנולד על-פניה.

כי אין דבר כזה, שהיא לא ספרה. לא לפחות כזה שהיא מסוגלת לספר
לעצמה.
האזור ההוא שבה עלה על גדותיו, ואז הציף אותה הפחד. הפחד
שליווה אותה בשלושת הימים שלאחר-מכן.

בשלושת הימים שלאחר-מכן, היא שכבה במיטה. חיוורת (לדברי הבנות)
ללא סיבה, רוב הזמן ישנה.
כך 24 שעות. כך שלושה ימים.

ואיך לא הרגשת כששטפנו פה את כל המאהל.
ואיך לא שמעת כשהזזנו את הארונית. אבל
איך לא השתעלת כשניערנו את השמיכות.
והיא לא הבינה ולא הרגישה ולא ראתה.
היא רצתה להיות לבד. היא היתה לבד. היא רצתה ולא רצתה לאבד
תקווה.
אז היא אבדה את הכושר לזכור.


וביום הרביעי היא נגשה למבחן המסכם וקיבלה 95
כמו כלום.