פיסת זכוכית קרה שנשברה לרסיסים.
דמעות זולגות ואיפור שנמרח על הריסים.
זיכרונות מתוקים שאנחנו מנסים
לא לשכוח.

השברים נחים על רצפה חשופה,
עליהם היא דורכת ברגל יחפה
הדם נוטף על המטפחת הכסופה
והכאב ממשיך לקדוח.

רגליה מדממות אל השער הראשי.
הרוח מתנגנת בניגון חרישי.
מנסה לשכוח את הריב הטיפשי
להפסיק לרתוח.

אור השמש עם נצנוץ השברים משתלב.
אך היא כרגיל לוקחת הכל ללב.
ברגליה השדופות מתחכך הכלב
ומתחיל לנבוח.

ממשיכה בדרכה ללא מטרה.
השברים עודם על הרצפה בחדרה.
בחוץ הציפורים הקטנות בשירה
מתחילות לפצוח.

שברים מתנוצצים אל מול השקיעה.
הוא מחכה והיא לא מופיעה.
מכל האחרים היא זו שידעה
איך לברוח.

הוא על הספסל בדד מתיישב.
למרות הכל אותה הוא אוהב.
ברגלה ובליבה עוד נותר הכאב
שגורם לגנוח.

האופק נצבע באור דמדומים.
מהלכת בדד כשבוייה בקסמים.
מנסה להיזכר באותם הימים
שגרם לה לשמוח.

הלילה יורד והכל עוד שבור.
אור ירח מבליח למקום האסור.
יושבת דומעת בחדרה הסגור
ורוצה לצרוח.

מרימה שבר זכוכית בידה הכחושה.
הלילה רק התחיל והיא כבר תשושה.
שעונה על הקיר אך לא-לאט ראשה
מתחיל לצנוח.

אור הכוכבים מבהיק על פניה.
ממשיכה להישאב אל תוך חלומותיה.
מעיפה תלתל סורר ואת עיניה
מתחילה לפקוח.

טל הבוקר נוטף על שברי הזכוכית.
בקצה העין עוד נותרה לחלוחית.
תקווה חדשה שנעורה שנית
בניסיון לסלוח.

השברים נאספים והדבק ביד.
מדביקה בעדינות אחד לאחד.
את ליבה מוכנה לאותו האחד
לפתוח...