כמו כל מקרה אחר, גם הפעם הכל התחיל בבוקר. לא סתם בוקר רגיל,
זה היה אותו הבוקר שבו התעוררתי ולא ראיתי דבר. חשבתי
שהתעוורתי במשך הלילה, כשישנתי וחלמתי חלומות אלה או אחרים.
שיפשפתי את עיני באותו הבוקר, ובכל זאת לא הצלחתי לראות. מלבד
עובדה זו, הכל נראה היה לי רגיל לחלוטין באותו הבוקר. הכל מלבד
פרט נוסף אשר הבחנתי בו רק בשלבי ההתעוררות המאוחרים. היה זה
פרט חשוב, ובמבט לאחור היה עלי לחשוב עליו יותר באותו הזמן. אם
כן, לאחר דקות ממושכות של התעוררות ונסיון להבין את פשר
העיוורון לעת בוקר, שמתי לב כי אינני נמצא בחדרי. יכולתי לדעת
זאת בבירור, למרות החוסר שבראיה. למסקנה כה חד משמעית הגעתי
עקב מספר רמזים קלים אשר הצטרפו לי יחדיו והובילו אותי לפתרון
הבעיה, אם כי פתרון בעיה זו התפורר לאלפי בעיות חדשות.
מהרגע שבו פקחתי את העיניים באותו הבוקר חשתי טיפות מים
הניתזות אלי ללא הרף, עובדה זו גרמה לי לחשוב כי יורד גשם, ויש
לי איזשהו חור בתקרה. מספר טיפות אשר הגיעו אל שפתי לימדו אותי
כי אלה הן טיפות של מי מלח, עובדה זו פסלה את המחשבה הקודמת
במהירות, גשם לא יכול להיות מלוח. בעודי חושב על פתרון נאה
לבעייה, הבחנתי בעובדה נוספת, והיא התנועה המתמדת של מיטתי
והרוח שנושבת מעלי ומקררת אותי. כל זה ביחד עם חוסר הרעש
והקולות ששרר סביבי, גרמו לי להסיק מסקנה נחרצת, אני שוכב
במיטתי אשר צפה על פני הים. לא יכולתי לדעת כמובן באיזה ים
מדובר, וכמה רחוק אני מהחוף, אך לא היה לי ספק כי אני נמצא
בים, וכמו כן הייתי בטוח כמעט במאה אחוז שמדובר בים על פני
כדור הארץ.
מכל מקום לא הקדשתי הרבה מחשבה לעובדה הזו אשר הציבה אותי אי
שם בעולם, צף על פני הים. היה נראה לי אף סביר שאתעורר באמצע
הים. הבעייה שהטרידה את נפשי ללא סוף הייתה העוורון הזה. "לכל
הרוחות !", חשבתי לעצמי, "למה אני לא מצליח לראות ?!". שאלתי
עצמי פעמים רבות באותו הבוקר את אותה שאלה, אך לא מצאתי פתרון
בשום אופן, ואף יותר גרוע, נשארה הבעייה כמו שהיא במשך כל אותו
זמן. אינני בטוח באיזה פרק זמן מדובר, אם היו אלה דקות ספורות,
שעות או אף מספר שניות בודדות, שבהן הייתי מחוסר ראייה במיטתי
אשר על המים. המחשבות עברו מהר, או לאט, בתוך ראשי, מתרוצצות
וחושבות על סדר היום שלי. אני צריך ללכת לדואר, כבר כמה ימים
שמחכה לי שם חבילה כלשהי שהגיעה אלי מניו-יורק. אני מניח
שאסיים את העניין עד השעה שתיים-עשרה בצהריים. לאחר מכן אסע אל
הבנק ואפקיד את הצ'ק אשר קיבלתי כמקדמה על עבודתי החדשה, ומשם
כמובן עלי להתייצב לעבודה ולהוכיח כי אכן שווה אנכי את המקדמה
הנאה הזו, על סך אלפיים ארבע-מאות וחמישים ושניים דולר. אך מה
זה שאעשה שם בדיוק, לא ידוע לי. לא נאמר לי דבר בקשר למהות
העבודה, ובאיזה תחום אעסוק. מה שמשך אותי אל העבודה היה השכר
הגבוה, כעשרים אלף דולר לחודש עבודה, וכמו כן המקדמה אשר הצילה
אותי מלאבד את מקום מגורי. כמה מוזר זה שדווקא עכשיו, כשבדיוק
מצאתי את התשלום לשכר הדירה, איבדתי אותה.
כמעט שיצאתי כבר מדעתי בהיותי שם, על הים, בלי היכולת לראות
דבר. לגמרי במקרה חשבתי פתאום, שאולי זהו לא בוקר, אלא לילה.
לילה שבו השמיים מכוסים בעננים שחורים ומסתירים את אור הירח
והכוכבים ולכן אני לא רואה. המצב היה מסובך מכפי שחשבתי אותו.
זאת התברר לי כאשר מצאתי את שלט הטלוויזיה מתחת לכרית ובמקרה
הפעלתי את הטלוויזיה. פעולה זו גרמה למכשיר החדיש אשר תלוי על
הקיר בחדרי, להפיץ אור בכל החדר ולהאיר את הסיטואציה שבה
נמצאתי.
הסתבר שהמסקנה הנחרצת אליה הגעתי לאחר שימוש בהגיון רב, לא
הייתה נכונה כלל וכלל. אכן הייתי במיטתי, ואכן הייתי בים, אך
פרט נוסף במסקנתי הקודמת לא היה נכון. דווקא כן הייתי בחדרי.
מקרה מוזר כלשהו ארע, ככל הנראה במשך הלילה בשנתי, מקרה אשר
הוביל להנתקות מוחלטת של החדר משאר הדירה והבניין. החדר שלי
היה מושלם, כמעט, ארבעה קירות, תקרה, מיטה, מאוורר תקרה
וטלוויזיה שהייתה תלויה על הקיר. מהמיטה הצלחתי להגיע אל החלון
ולפתוח אותו, הו... אז ראיתי את האמת האמיתית לנגד עיני. כל
החדר שלי צף בים, וכעת במקום הרצפה ישנם גלים. מהחלון, במקום
העיר הגדולה, נשקף אלי הים אשר נמשך עד לנקודה בה הוא נפגש עם
הרקיע. בטלוויזיה אם.טי.וי. משמיע ומראה לי את "I still
haven't found what I'm looking for" של יו2... "I still don't
know what I'm looking for", חשבתי. והאמת היא שעדיין לא
חיפשתי שום דבר. כעת כשמצאתי את ראייתי, ופתרתי את בעיית האמת
לא היה לי דבר לחפש.
תמיד חיפשתי את החופש, את האושר הנצחי, את האפשרות לעשות ככל
העולה על רוחי בכל רגע שהוא בכל מקום שהוא. מעולם לא מצאתי את
זה, ובאיזשהו מקום בדרך הפסקתי לחפש, התחלתי לעבוד בעבודה
משעממת  כמתכנת בחברה קטנה שהקמתי ביחד עם כמה חברים. כתבנו
כמה תוכנות קטנות שקידמו את החברה יפה מאוד והציבו אותנו בשורה
הראשונה של חברות התוכנה בעולם... כמובן שכל התוכנות שכתבנו
ניתנו בחינם לכל דורש. אז החלטנו שהגיע הזמן לכתוב תוכנה
גדולה, והפעם גם ממש למכור אותה בכסף. כל אותו הזמן, כשעבדנו
על הפרוייקט, הרגשתי כלוא, כבול וקשור. בחיים שלי לא הייתי כל
כך לא חופשי. בעקרון אני מספר את הסיפור הזה כדי להמחיש משהו
בקשר לתפישתי את המושג חופשיות, ואין זה כלל חשוב מה עלה בגורל
התוכנה והחברה. אני רק אקצר ואומר שהיו באגים רבים בתוכנה, היא
לא הצליחה לפעול חמש דקות ברציפות מבלי להרוס את המחשב בכל
פעם. הזמן שלנו להשקת התוכנה אזל, הכסף נגמר והחברה פשטה את
הרגל. למזלי היו לי עוד חסכונות ישנים, בעזרתם הצלחתי לחיות
עוד מספר חודשים ללא עבודה של ממש... ובדיוק כשלא נשאר לי כסף
בבנק מצאתי את העבודה הנהדרת הזאת שלא הספקתי עדיין לגלות מה
היא, ואף לא הספקתי לפדות את המקדמה. ועכשיו, כשהייתי הקפטן
בחדרי אשר בים הפתוח הייתי חופשי יותר מתמיד. למרות שלא חיפשתי
כלל את החופש, אני חושב שמצאתי אותו בים. הייתי לגמרי לבדי,
בחדרי שאותו אהבתי כל כך, יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי...
או לפחות כך הרגשתי במשך זמן קצר, שכן מיד לאחר מכן התחלתי
להבין שאני כלוא בחדר הזה, על המיטה הזאת. החלטתי לעזוב את
החדר ולנסות להגיע בחזרה אל העיר כדי שאולי אספיק עוד להגיע אל
העבודה.
בעודי שט במיטתי לכיוון הדלת, צלצל הטלפון. הסתכלתי סביבי ולא
הצלחתי למצוא אותו בשום מקום. ניסיתי לעקוב אחרי הצליל, ולשמוע
מהיכן הוא מגיע, אך זה היה כמעט לגמרי חסר סיכוי. הצלצול היה
עמום... היה לי ברור כעת שהטלפון בתוך הים... הרי זה הגיוני
לגמרי. קפצתי אל המים הקרים וצללתי אחרי הצלצול. לאחר כמה
מטרים של צלילה ראיתי את הטלפון האל-חוטי, הוא שקע במהירות אל
מעמקי הים. שחיתי אליו בזריזות, ולפני שנגמר לי האוויר עליתי
בחזרה אל החדר.  
"הה...הה...הההלווו... ?", הצלחתי לומר לאחר התנשפויות רבות אל
תוך אפרכסת הטלפון.
"בוקר טוב אדוני, אפשר לדבר עם מר בלו ?"
"מדבר...", הספקתי כמעט להחזיר את קצב נשימתי...
"שלום לך מר בלו, אני מדבר מהמשרד של מר גוד..."
"אוו... מצוין שאתה מתקשר, אני נמצא כאן בבעיה, ואני לא יודע
כל כך אם אני יכול להגיע אל העבודה..."
"אני לא יודע אם אתה מבין את חשיבות העבודה הזאת... אני משוכנע
שברגע שתגיע לכאן תבין הכל. בינתיים הכי חשוב זה שתגיע, כי אתה
באיחור של כעשרים דקות... איחור זה הוא בלתי נסבל בדרך כלל,
אבל מאחר שזהו יומך הראשון במשרדנו, מר גוד יסלח לך..."
"אני לא חושב שהבנת את העניין אדוני... יש לי כאן בעייה
רצינית..."
"יש לנו כאן בעיות משלנו, ובהחלט תהיה לך בעייה אם מר גוד לא
יראה אותך אצלנו כאן בשעה הקרובה..." מר גוד שילם לך הרבה מאוד
כסף בשביל שתגיע ולא משנה אילו בעיות יש לך על הבוקר. אז אני
מייעץ לך לשתות כוס קפה ולרוץ לכאן במהירות. מר גוד יחכה לך.
להתראות..."
"רגע...", אמרתי נואשות, מאוחר מדי, כרגיל. הטלפון לא ענה לי
מהצד השני. כל המצב הזה מגוחך, חשבתי. לא ידעתי מה לעשות. בעצם
ידעתי מה לעשות, אבל לא ידעתי איך לעשות. הרבה מצבים כאלה היו
לי בחיים, בהם ידעתי מה אבל לא איך. באותו רגע הדבר הראשון
שרציתי לעשות היה לצאת מהחדר ולהתחיל לנסות ולחזור אל העיר
הגדולה. הנחתי את הטלפון על המיטה לצידי והתחלתי לחתור לכיוון
הדלת... לאחר ניסיונות ממושכים להגיע אליה, הצלחתי, פתחתי את
הדלת כמעט לחלוטין, כשהטלפון שוב צילצל.
"בוקר טוב", בירכתי, אם כי לא היה זה בוקר כל כך טוב עבורי...
"הלו בלו... לפני שבוע כששלחתי לך את החבילה חשבתי שתתקשר אלי
מיד להודות לי... והנה אני מחכה ומחכה לטלפון ממך, יושב כאן
בניו-יורק סיטי, מסתכל אל השמיים מהפנטהאוז שבו אני גר...
וכלום, כל הזמן הזה אפילו לא טלפון, חשבתי אולי מכתב, וגם זה
לא"
"היי... זה אתה... אני לא ידעתי ולא הספקתי עוד לקחת את
החבילה, מה זה ששלחת לי שם ?"
"אה... עוד לא קיבלת את זה..."
"קיבלתי, אבל עוד לא לקחתי"
"אני מבין... ואפילו לא מעניין אותך לדעת מה זה ?"
"מעניין, ובגלל זה שאלתי..."
"אני לא יכול להגיד לך, כי עוד לא קיבלת את החבילה"
"אני לא יכול לקחת אותה... תבין... אני באמצע הים... אתה שומע
? הלו ?! הלו ?! אני באמצע הים !"
נגמרה הבטריה של הטלפון, ולא היה לי איך להטעין אותה. "פאק !",
חשבתי לעצמי, דווקא עכשיו, כשהתקדמתי במשהו הופסקה לי התקשורת.
טוב, כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא לצאת מכאן אל העבודה ומיד
אחר כך להגיע לדואר. אבל קודם כל, כוס קפה, כמו שהבוס אמר.
למרבה המזל נשאר ספל הקפה, שהכנתי לעצמי בלילה הקודם, כמעט
מלא. חם או קר זה אותו חומר שאני שותה ובעל אותן ההשפעות.
שתיתי את הקפה בזריזות ואכן נמלאתי מרץ. קמתי מהמיטה, פתחתי את
הדלת והתחלתי לשחות לכיוון כלשהו, קיוויתי לכיוון העיר ולכיוון
המשרד.
אכן היה זה הכיוון הנכון... לא אל העיר אמנם, אבל כן אל המשרד.
ידעתי זאת כאשר הגעתי למקום שבו מתוך הים עלו מדרגות נעות אשר
בסופן דלת מפוארת ועליה שם החברה בזהב "W.M. LTD". עליתי על
המדרגות ואפילו לא חיכיתי שיעלו אותי למעלה, מיד רצתי אל הדלת
אשר לא הייתה נעולה.
כשפתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה נגלה לפני המשרד של מר גוד.
משרד נטול קירות, תקרה ורצפה. במרכז מרחף לו באוויר שולחן
ישיבות עשוי פלטינה ובעל עיצוב מודרני שכמוהו ראיתי רק
במגזינים שונים. מסביב לשולחן יושבים שלושה אנשים בכסאות
מודרניים אשר תואמים לשולחן, ובראש השולחן יושב מר גוד והוא
לבוש במדים של שחקני בייסבול, אם אינני טועה אלה המטס. בידו
האחת מחזיק מר גוד כדור בייסבול חדש לגמרי ובידו השניה שלט
טלוויזיה. כל הארבעה הסתכלו בכעס לכיווני. במשרד שקט מוחלט,
מלבד צפצוף מונוטוני מתמשך ומעצבן.
אחד מאנשיו של הבוס התחיל לקום מהכיסא, אך מר גוד סימן לו
להישאר במקומו.
"זוז כבר ! אתה לא רואה שאתה מסתיר ?!"
"אני מצטער מר גוד..."
"אל תצטער... זוז !"
זזתי הצידה וראיתי שמאחורי הייתה תלויה טלוויזיה. למרבה הפלא
לא היה שום משחק בייסבול משודר. בעצם לא ראיתי מעולם את תכנית
הטלוויזיה הזאת. היה זה כנראה שידור מלווין שמצלם את כדור הארץ
מהחלל. יכולתי לזהות את איטליה ובעזרתה את אירופה ואפריקה,
ובריטניה. יפה, אבל לא מעניין במיוחד, כך חשבתי.
"למה אתה מחכה ?! שב כאן, יש לך כיסא."
"כן אדוני." התיישבתי סביב השולחן, כולם המשיכו לצפות
בטלוויזיה. הסתכלתי גם אני, למרות שלא הבנתי כל כך מה יש
לראות. מר גוד נראה היה מוטרד מאוד. הוא תופף בעצבנות עם הכדור
על השולחן, ולמרות שהמיזוג היה חזק מאוד זיעה נטפה ממצחו. שאר
האנשים מסביב לשולחן נראו לחוצים לא פחות.
לפתע קם מר גוד מכסאו, הושיט את השלט לכיוון הטלוויזיה ולחץ על
הכפתור האדום. הטלוויזיה כבתה במעיין פיצוץ שלאחריו שקט מוחלט,
הציפצוף המעצבן פסק גם הוא והטלוויזיה, מקור הציפצוף, העלתה
עשן סמיך אשר התנשא אל השמיים הכחולים והתפזר ברוח הקלילה.
שלושת הבחורים מסביב לשולחן הסתכלו על הבוס שלהם בהערצה גמורה
ופחד בלתי ברור. הסתכלתי גם אני אליו. נראה היה שקרה כאן משהו
גדול ושזהו רק השקט שלפני הסערה שלפני השקט.
"כיביתי אותה... זאת הפעם הראשונה שכיביתי אותה אי פעם. היא
עשתה בעיות, נכון, לפעמים התמונה קפצה ולפעמים הסאונד היה
דפוק. הייתה הפעם ההיא שראינו רק שחור לבן במשך זמן רב ולאחר
מכן היה רק שלג ורעש... תמיד ידעתי לתקן אותה, תמיד ידעתי...
ידעתי את המקום והעוצמה המדוייקת של המכה שצריך לתת לה בשביל
שתפעל כמו שצריך... אני לא יודע מה קרה, אני לא יודע איך...
פשוט ככה פתאום, בלי שום אזהרה היא התחילה לצפצף. בהתחלה לא
ייחסתי לזה חשיבות, חשבתי שזה יעבור עם הזמן. מלבד הציפצוף הזה
הכל היה בסדר, התמונה חדה כמו סכין מנתחים והצבעים עמוקים כמו
הים הזה שמעליו אנחנו נמצאים. הכל היה מושלם, התרווחתי על הכסא
כל היום וכל הלילה צפיתי בה... הציפצוף הזה ! לכל הרוחות ! שום
דבר לא יכול להיות מושלם כנראה..."
מר גוד הדהים את כולנו עם גילוי הלב הזה, אנחנו נשארנו פעורי
פה. הנימה הדיכאונית שבה דיבר... הוא פשוט נשמע חסר אונים. לא
ידענו מה להגיד, וגם לא הספקנו לומר דבר משום שהוא פתח את פיו
ושוב דיבר.
"אני אומר לכם עכשיו, ואתם העדים ! אני אולי כיביתי אותה...
אבל אני עוד לא הנחתי את השלט !"
באותו רגע הרים מר גוד את ידו ומסר אלי את כדור הבייסבול, כמעט
שלא הספקתי, אבל הצלחתי לתפוס אותו בשתי ידיים. הוא היה כבד
יותר משחשבתי שיהיה.
"בלו, אני סומך עליך שתצליח לעזור לנו. אני מסרתי לך את הכדור
ועכשיו הוא בידיים שלך, שמור עליו ועשה בו את השימוש הנכון. צא
עכשיו, אין זמן לבזבז. במקרה שלך הזמן הוא כסף, אתה מבין
בלו... אני לא הייתי לגמרי כנה בקשר למשכורת שלך... אני יודע
שלא הייתי אמור לעשות את זה, אבל לא הייתה לי ברירה, תסמוך
עלי. הבטחתי לך עשרים אלף דולר בחודש, ואתה תקבל את זה ואפילו
יותר... אבל בתנאי מסויים... הכדור הזה שמסרתי לך, יש לך משימה
מאוד חשובה, אתה צריך לתקן את הטלוויזיה. אין טעם שתנסה לפתוח
אותה או לעבוד עליה ספציפית, הבעיה היא לא בטלוויזיה וזה בטוח.
מדובר, אם כן, בשתי משימות, האחת היא למצוא את הגורם לכך
שהטלוויזיה מצפצפת, השניה לחסל את הגורם. עכשיו, בנוגע לכסף...
במשימה הזאת זמן הוא כסף, כמו שכבר אמרתי לך... הרבה כסף
אפילו. אני אתן לך עשרה מליון דולר, אבל... תמיד יש אבל... בכל
שעה שעוברת תקבל פחות מאה אלף דולר. זה נותן לך קצת יותר
מארבעה ימים להשלים את המשימה... החל מעכשיו הכוונה. אחרי הזמן
הזה אם לא הצלחת, לא רק שלא תקבל את הכסף, אתה גם מפוטר והחברה
תפשוט את הרגל. אם כן תצליח, תקבל את הכסף ובנוסף לכך גם את
המשכורת שהובטחה לך למשך כל חייך ומבלי שתצטרך לעבוד כלל. יש
לך שאלות לפני שאתה יוצא לדרך ?"
הייתי בהלם, לא ידעתי מה נפל עלי, לא ידעתי מה הוא רוצה
ממני... היו לי מלא שאלות ולמרות זאת היה לי דחף לצאת משם כמה
שיותר מהר. מילמלתי כמה מילות פרידה ותודה ויצאתי לדרכי. מר
גוד טען שאין מספיק זמן ושלא אצא דרך המדרגות, אז פשוט קפצתי
מהכסא ישר אל הים שתחת המשרד. היום הזה התחיל בטירוף, הייתי
צריך לזהות את זה... אבל לא הצלחתי. רק באותו הרגע שפגעתי בים
הקר הבנתי באמת שהמצב מטורף לחלוטין. לא הייתי צריך לקבל את
העבודה הזאת, כבר אז נראה היה לי חשוד כל הכסף הזה שהציעו לי
וכל הכסף הזה שנתנו לי כמקדמה. אבל הייתי חייב לקבל את זה
בשביל לשמור על הדירה שלי, בשביל להמשיך לחיות. והנה אני בלי
בית, רק חדר אי שם בלב ים. לא היה לי דבר באותו הזמן ששחיתי
בים ללא כיוון, לא היה לי דבר מלבד כדור בייסבול ומשימה לא
ברורה שעלי לבצע.
מאחר ופעולת השחיה עצמה אינה דורשת מאמץ מחשבתי מיוחד, שימש לי
אותו הזמן למחשבות שונות אשר רובן היו תאוריות שונות בקשר
למשימה ומהותה. בתחילה הייתי בטוח שנפלתי כאן באיזשהו פח שטמנו
לי. ככל שחשבתי על זה יותר כך גם יותר השתכנעתי שמר גוד הוא
בעצם Godfather כלשהו, ושהכדור הזה שהוא נתן לי למשימתי לא היה
אלא מלא בסמים או יהלומים שאותם עלי להעביר, כנראה, לטכנאי
טלוויזיה או למישהו שטוען להיות טכנאי טלוויזיה. כבר יכולתי
לתאר לי בראשי את הסיטואציה הזו שבה אני מבצע את המשימה ונותן
לאותו טכנאי את הכדור ואילו הוא בתמורה נותן לי טלוויזיה,
שבוודאי מלא שטרות של מאה דולר אותם עלי להחזיר את הבוס הגדול.
כבר ראיתי בדימיוני עשרות ניידות משטרה סביבי, כאשר מתברר
שאותו טכנאי הוא בעצם שוטר סמוי. כל כך כעסתי על עצמי שם בלב
ים, איך הוליכו אותי שולל ?! חשבתי... אבל עד מהרה ביטלתי את
התאוריה הזאת בקשר למשימה שלי, ואותה החליפה תאוריה הגיונית
בהרבה... אכן נשלחתי על מנת לתקן את הטלוויזיה של הבוס. כלומר,
כמו שהוא אמר, למצוא את המקור לתקלה ולסדר אותו. לשם מה הכדור
אם כן ? לשאלה זו הקדשתי זמן רב, אך ככל שחשבתי על זה יותר כך
נראה היה לי פחות ופחות הגיוני כל העניין. מה הקשר בין כדור
בייסבול לבין תקלה בטלוויזיה ?! שחיתי אולי שישה קילומטרים ולא
הצלחתי למצוא את התשובה לכך... לכן התחלתי לחשוב על החלק
הראשון של המשימה שלי, שעכשיו מתברר כי גם הוא מתחלק לשני
חלקים. האחד, למצוא יבשה במהרה, שכן כוחותי אוזלים, מה לעשות
שאין לי כושר גופני טוב... החלק השני הוא למצוא את המקור
לבעיה, והשאלה היא איפה מתחילים לחפש ? הגעתי למסקנה שהכי כדאי
יהיה להגיע לניו-יורק ולהתחיל שם באחת מחנויות מכשירי החשמל
הגדולות. אחרי הכל ניו-יורק סיטי היא המקום הכי טוב להתחיל בו,
ולא חשוב מה.
לאחר שהשתעמם המוח ממחשבה מאומצת על טיב המשימה, נדדו מחשבותי
לתחומים אחרים, שאולי לא רציתי לחשוב עליהם, אבל לא הצלחתי
להפסיק מהחשיבה עליהם. אני לא יודע מה זה היה שהזכיר לי את
אותה השנה... אולי היו אלה השמיים שהתכסו אט אט בעננים אפורים
של גשם, או אולי הייתה זו הבדידות הקיצונית בלב הים... בכל
מקרה שלא יהיה, אני התחלתי להזכר. ברגע שנזכרתי באותו הפרט
הראשון התחילו לצוץ פרטים נוספים ששנים רבות חשבתי שהתנדפו
מזכרוני. כל העניין הזה לא היה קל ואין לי ספק שהזכרונות האלו
האטו את קצב השחייה שלי.
זאת הייתה השנה של האהבה הראשונה שלי. אותו הפרט הראשון שזכרתי
היה הריח, הריח של הגשם הראשון. ראיתי מהחלון בבית שיורד גשם
וזה הציף אותי באושר. תמיד אהבתי את הגשם... כל כך נקי... כל
כך מנקה. לא ניסיתי אפילו להתנגד לדחף העצום שתקף אותי ויצאתי
מהבית אל הרחוב. ריח המדרכות שנשטפות בגשם הראשון לשנה הוא אחד
הדברים הכי נעימים שיש בעולם הזה. הלכתי באותו היום לכיוון
הפארק, מאוד רציתי לראות את הדשא הרטוב ואת הפארק ריק כמעט
מאנשים, שכן מעטים לטייל בפארק בזמן שיורד גשם. ממש לפני
שנכנסתי לפארק הבריק ברק אדיר את השמיים והרחובות שהיו חשוכים
מעט. הברק הזה סינוור אותי, וזאת מאחר שהסתכלתי באותו הרגע על
צמרת עץ צפצפה שהיה גבוה יחסית, ובאחד הענפים הסתתרו עורב ושני
יונים לבנות. באותו זמן שהייתי מסונוור היה נדמה לי כאילו האור
של הברק זז במהירות לאורכם ולרוחבם של השמיים. ציפיתי לשמוע
רעם חזק, אבל למרבה פליאתי הוא לא נשמע כלל... יכול להיות שהוא
כן נשמע אך התעלמתי ממנו עקב המבט הראשון והמבט השני. במבט
הראשון ראיתי את צמרת העץ חרוכה מעט, כנראה ששלושת הציפורים
עפו משם, הענף עליו ישבו היה בודד וחרוך גם הוא. במבט השני אני
הורדתי את מבטי מצמרת העץ ונתקלתי בזוג עיניים כחולות שעמדו
מולי והסתכלו ישירות אל תוך עיני שלי. אותו מבט שני, היה האהבה
מהמבט הראשון. היא לבשה מעיל עשוי בד בצבע בורדו. הלכה ברחובות
העיר ללא מטריה, הקפישון של המעיל שכיסה את ראשה היה רטוב
לגמרי. קבוצות שיער שחור ורטוב בצבצו החוצה והיו דבוקים ממש
למצחה הלבן וקצוות שיער אחדות נפלו מפעם לפעם אל עיניה. הכל
בהרמוניה קסומה של צבעי מים... מי גשם... שחור ולבן וכחול
ואדום... אדום לא של המעיל... אדם של שפתיה הרועדות בקור של
יום הגשם הראשון... או יום האהבה הראשון. כל כך הרבה פרטים
חזרו אלי בקשר לאותו היום, למשל המילים הראשונות. "יש לך אולי
מקום מתחת למטריה ?", היא שאלה לפתע אחרי שניות ארוכות של
שתיקה פנים אל מול פנים. "מה תעזור לך מטריה כשאת כבר רטובה
לגמרי ?", המחשבה הראשונה שעלתה לי והסתברה כנכונה לצאת. "אולי
אם המטריה תוביל אותי הביתה היא תעזור לי...", אמרה וכבר לא
היה צורך יותר לומר דבר, תוך כדי שאמרה נכנסה אל מתחת למטריה
והתחלנו ללכת לביתה. התחלנו ללכת אליה, והגענו אלי. כל מה שהיה
לי להציע לה היה התנור הישן שבביתי, כדי לחמם אותה... כמו כן
מקלחת חמה שעזרה לה הרבה. בנוסף לכך גם חליפת טרינינג כמעט
חדשה לגמרי.
כשהגעתי לפרט הזה בזכרון, וראיתי אותה מולי בחליפת הטרינינג,
שבה גם נרדמה במיטתי... ואני, אני ישנתי על הספה, הציפו את
עיניי טיפות מים מלוחות, ואלה לא נגרמו על ידי מי הים... אליהם
כבר הספקתי להתרגל באותו הזמן. הראייה שלי הטשטשה ובקושי ראיתי
לאן אני שוחה. אך לא היו לי דאגות בקשר לזה, משום שבפעם
האחרונה שיכולתי לראות את המשך דרכי בים, לא ראיתי שום מכשול
באופק... כלומר יכולתי להמשיך לשחות ישר עוד קילומטר שלם,
לפחות, מבלי לדאוג שאתקל במכשול. חוסר הדאגה הזה כמובן התבדה,
שכן היה מכשול בדרכי, ובו נתקלתי דקות ספורות לאחר שהגעתי
למסקנה שאין צורך בדאגה.
צעקות, צרחות, טירוף מוחלט... פיצוצים. מתעורר לגלות שאני נמצא
בשטח אש... קרב... מלחמה ! מעיין פלטה של בטון שצפה באמצע הים
מימיני ועליה עשרות חיילים במדים כחולים חמושים בכל טוב, יורים
לכל עבר, ובעיקר לכיוון של משטח בטון שני הצף מטרים ספורים
משמאלי, ועליו חיילים במדים אדומים. הכדורים שורקים מעל לראשי,
ואין לי מה לעשות מלבד להצטרף לאחד הצדדים... עד כמה שאני
יודע, אלוהים תמיד נמצא בצד שמנצח, מן הסתם עדיף להיות עם
אלוהים. לאחר ספירה זריזה של החיילים הצפים במים, הגעתי למסקנה
שעדיף להצטרף אל האדומים, להם פחות הרוגים. עליתי על השטח של
האדומים וחיפשתי את המפקד של החיילים. הוא ישב בקצה הבטון על
כסא נדנה, עישן מקטרת והתבונן בנחת בטלוויזיה שמונחת מולו,
כאשר על ברכיו מונחת מפה גדולה וכחולה.
"המפקד !", צעקתי ונעמדתי דום, שוב זכרון של ימי כחייל חזר
אלי.
"עמוד חופשי חייל... תרגיש בנוח, מה אתה רוצה ?"
"המפקד, מבקש אישור להצטרף לחיילים שלך במלחמה !"
"אז למה אתה מחכה ?! קח נשק ולך !"
"כן המפקד !"
הסתובבתי והעפתי מבט תוך כדי אל הטלוויזיה של המפקד, הייתה זו
מין תוכנית ארוח. קשה היה להבין מה בדיוק קורה שם, היו הרבה
הפרעות בקליטה. המנחה ישבה בתחתונים ולצידה שלושת המרואיינים,
שהיו כנראה מפקדי שלוש צבאות. לאחד מדים כחולים, לשני אדומים
והשלישי במדים מסורתיים, ירוק זית. השלישי נראה לי מוכר מאוד,
עושה רושם שהוא הקשוח והעצבני מכולם. בעוד השניים האחרים
צוחקים ומחייכים, הוא יושב בשילוב ידיים ופנים זועפות, בקושי
שמדבר. באיזשהו מקום שמחתי שהחיילים שלו לא נמצאים כאן
ונלחמים, הייתה לי הרגשה שהם מסוכנים הרבה יותר מהחיילים
בכחול.
"חייל !, תסתובב חזרה !", קרא לי המפקד.
"כן המפקד !"
"מה יש לך שם בכיס ?", אמר והצביע על הבליטה של הכדור בכיס
ימין שלי.
"זה כדור בייסבול המפקד !"
"אתה בלו ??", שאל והזדקף בכסא הנדנדה שלו, כשהוא מוציא את
המקטרת מהפה.
"כן המפקד !"
"אתה לא אמור להיות כאן בכלל !", צעק בשל רעש היריות שהתחזק
לפתע, והמטוסים שהתקרבו לאיזור.
"למה אתה מתכוון המפקד ???", צרחתי, כבר כמעט שלא יכולתי לשמוע
אפילו את עצמי.
"אתתתהה  צרררייייייך  מ...", צרח משהו לא ברור והצביע על
המפה, בנקודה ירוקה באמצע כל הכחול, מנקודה זאת יצא קו שהגיע
בסופו לנקודה אפורה. המפקד סימן את הדרך הזאת, וצעק לעברי עוד
דברים, קם מכסאו ובדיוק נורה בראשו... כל הראש התפוצץ לו ממש,
לכל עבר עפו חלקי מוח, עיניים ושאר בשר. אני השתטחתי על הרצפה,
והכנסתי את המפה לכיס שמאל, מקומטת. היריות המשיכו, והטלוויזיה
גם היא התפוצצה, ולבסוף כל משטח הבטון נהרס ושקע... גופות של
חיילים, וחלקי גופות של חיילים באדום ובכחול צפו סביבי
וההפצצות ממשיכות, ורעש ורעש ורעש עד שפתאום כלום ! שקעתי במים
וכשצפתי חזרה נשארו רק כמה גופות מוטלות סביבי, ומלבדן כלום.
רק ים וים וים ושמים בלי סוף, ושמש שמתחילה כבר לשקוע לאט לאט.
לעזאזל, חשבתי, כבר הפסדתי כמעט מליון דולר עם כל הזמן שעבר,
ואני לא מרגיש שהתקדמתי אל עבר השלמת המשימה. לכל הרוחות !
אפילו לא הצלחתי להבין עדיין מה אני מחפש !
בתוך הים, שוב אבוד, מסביבי גופות... בים של אדום וכחול אין
כלום, אפילו לא דגים. אחת הגופות האדומות לוחשת לי מילים לא
ברורות. אני מתקרב לגלות את הדברים.
"מה זה היה ?", אני שואל בהיסוס.
"מלחמה... ואנחנו מפסידים... אין הרבה זמן... אולי שלושה
ימים"
"מי זה אנחנו ?"
"אנחנו, האדומים... הרבה זמן עבר מאז שהתחלנו... הצבא היה קטן,
עדיין אין הרבה..."
"אבל למה אדום ?"
"הסוואה..."
"זה לא הגיוני !"
"הסוואה... הסוואה בדם... לא תראה אותנו מדממים... בתוך הדם
אנחנו נעלמים... הוו... אז אנחנו תוקפים !"
"תוקפים את מי ? למה ?"
"את הירוקים !"
המילים האלה, האחרונות שלו החזירו אותי אחורה... הרבה שנים
אחורה... כל השבוע אני התכוננתי יחד עם רווח, שהיה ונשאר החבר
הכי טוב שלי, הברזנו מביה"ס לפחות שעה אחת בכל יום כדי להכין
את הדגל הכי גדול אי פעם, במשך כל שנות קיומו של בלומפילד -
"בית הכנסת הגדול". צבענו את כולו אדום... ובמרכז השארנו את
הסמל ואת הכתובת -  "הפועל ת"א אלופה". ביום שבת, שלוש שעות
לפני המשחק הדגל היה מוכן, ולפי החישובים שלנו הוא יספיק כדי
לכסות אפילו יציע וחצי. רצנו לאצטדיון כשהדגל בידנו ועשינו את
ההכנות האחרונות לקראת המשחק באצטדיון, כך שכל הקשור לגרעינים,
שתיה, תופים וחצוצרות היה מסודר עשרים דקות לפני הפתיחה. בזמן
הזה כבר האצטדיון היה מפוצץ באנשים שבאו לעודד את הפועל כדי
שינצחו במשחק הזה. כולם ידעו שזה משחק קל ואנחנו חייבים לנצח,
וכשפרשנו את הדגל לא היה סוף לשירי האליפות שנשמעו... כל מיני
אוהדים שלא שרו התפלספו על העונה וכמה שהייתה מוצלחת, וכמה
שמכבי חיפה חלשה היום, מה גם שאין לה שלושה שחקני הרכב...
מוכר הבייגלה הזקן לא שמח ולא עודד, הוא רק צעק עלינו שאנחנו
יותר מדי בטוחים... גם אחרי שהסברנו לו הוא לא הבין, לא הבין
את זה שסטטיסטית אנחנו חייבים לנצח, זה מה שאומר כל בנאדם
הגיוני. או שאולי לא ?
גם אז כשהאדום הזה נפח נשמתו מול עיני לא הצלחתי להחליט מהו
הגיון, ומה לכל הרוחות הגיוני שיקרה... הייתי אובד עצות
והבנאדם היחידי שכמעט נתן לי עצה נהרג בקרב מטופש ולא ברור
במיוחד. התחלתי לשחות, לא היו לי הרבה אפשרויות נוספות... מלבד
לשחות ולשחות, ולשחות, עד שיבוא מצידי קץ על כל הקיצים, והכי
חשוב קיצו שלי.
בשעה או שעתיים או אולי היו אלה חמש שעות, שתיתי הרבה מי ים,
אפילו כמעט והצלחתי לטבוע פעם אחת. בסופו של דבר הגעתי למסקנה
שאין יותר טעם להמשיך לשחות קדימה, כבר זמן רב שאיני רואה דבר
מלבד שמיים נושקים לים באופק. החלטתי להמשיך למטה במקום קדימה.
התחלתי לצלול, מטר, שניים, שלושה... צללתי בערך חמישים ושישה
מטרים אל תוך הים. בכל מטר שצללתי ראיתי יותר ויותר חפצים,
רהיטים, מכשירים, ספרים, דיסקים ובמטר החמישים ראיתי גם
תקליטים, אלבומים עתיקים... שברי חיים, ספק שוקעים ספק צפים
במעמקי הים הכחול.
קול עמום הגיע לאוזני, אני לא הצלחתי להבין את המילים אבל בכל
זאת היה משהו בקול הזה שנשמע לי מוכר ועשה לי טוב על הלב. מה
שגרם לי לפתע להרגיש הרבה יותר רגוע והרבה יותר שייך בתוך הים.
ככל שהמשכתי לשקוע עוד יותר הקול הזה נשמע לי יותר ויותר ברור.
קול בס ענוג, ששר לעצמו שיר מוכר, אשר עדיין לא הצלחתי להיזכר
בשמו או בשם הזמר ששר אותו. רק כשעברתי שעשרים מטרים נוספים
הצלחתי להיזכר, וכמו כן גם לראות את אותו הזמר. לרגע כאילו
קפאתי במקומי והייתי משותק כמי שלקה בהלם קרב פתאומי. אותו קול
ענוג שייך היה לאלויס, ואותו המלך צף מולי בבגדים בלויים
וישנים, מעיין טי שירט אדומה, ג'ינס כחול דהוי ונעלי אולסטאר
עתיקות... חסרות כמעט סוליות, גם הן אדומות. על צווארו תלויה
גיטרה בעלת שני מיתרים. בידו האחת מיקרופון ובשניה שרביט.
כשלראשו, כיאה למלך, כתר זהב מבריק עטור יהלומים המנצנצים
בגווני הכחול השונים של הים. עברו בי כמה הרהורים על הסיטואציה
הזאת פעמים רבות במשך המסע שלי, אפילו עכשיו כשאני כותב את
השורות האלה, אני לא יכול להיות בטוח במאת האחוזים שזה אכן היה
הוא. בכל מקרה שלא יהיה, באותו הרגע שראיתי אותו לא הצלחתי
להאמין באמיתות המצב. ורק לאחר שהתקרבתי אליו עוד יותר ושמעתי
באופן ברור את השיר לא היו לי יותר ספקות כי זה אכן הוא. אם יש
משהו שלא אכזב אותי במשך השנים הרי זהו חוש השמיעה שלי. רציתי
ולא, לדבר אתו. תמיד חלמתי לראות אותו מופיע, אבל לא בלאס-וגאס
אלא באיזה אולם קטן, עוד כשהיה צעיר. ועכשיו כששר את השיר,
השיר שלנו, לא יכולתי להפסיק אותו באמצע. התמונות רצו לי מול
עיני, והדבר היחיד שטשטש אותן היו הדמעות הגדולות שהציפו את
הלב. אולי את לא זוכרת, למרות שאני חושב שאת כן, אז אולי את
מתעלמת או פשוט צריכה תזכורת... כמו שגם אני הייתי צריך. ראיתי
אותנו, ביחד, באותו היום שנפגשנו, ובימים שאחריו, ועד ליום, או
יותר נכון לערב, שהלכנו ברגל לפיצרייה שברחוב השני... גם אז
אותן דמעות בדיוק טשטשו לי, וגם לך, את הראייה, אני לא יודע
למה... פשוט לא חשבתי שזה אפשרי. והכל היה מושלם, שליש פיצה
שנשארה בצלחת, כוס יין אדום וכוס יין עם סיידר תפוחים... אפילו
השיר ברדיו, אני זוכר... Unchained Melody, אי איזה רגש ! מי
משנינו יכול היה לנחש, שהסוף שלנו קרוב כל כך... ארבעה ימים אם
נדייק... אולי את ידעת, והדמעות שלך היו עלי ולא בגללי...
"בחור, אם אתה רוצה אתה יכול להמשיך לעמוד כאן ולבכות, רק אל
תדרוך עלי עם נעלי הזמש הכחולות..."
אני בכלל לא שמתי לב שאלויס התחיל לדבר איתי. הייתי יותר מדי
שקוע בעבר. מה גם שבכלל לא שמתי לב לנעליים שבהן הלכתי כל
היום, אכן היו אלה נעלי זמש כחולות. הזזתי את הרגל שלי מכף
הרגל שלו וחייכתי אליו, חיוך טיפשי ומאוחר.
"אני ממש מצטער, אני לא יודע מה קרה לי...", אמרתי בגמגום קל
והיסוס רב בקולי.
"אני יודע מה קרה... וזה בסדר, זה קרה לי גם כן לפני כמה
שנים"
"קרה לך מה ?"
"לא שמת לב ? אתה נמצא עשרות מטרים מתחת לפני הים, באמצע
שומקום, מדבר עם אלויס פרסלי... אני אמנם לא יותר מכל בחור
אמריקאי פשוט, אבל זה נראה לי מאוד דומה לכל אחד שנמצא מאחורי
סורג ובריח ומדבר עם נפוליון בונפרטה..."
הסתכלתי עליו מוכה הלם ושתקתי, כמי שפיו נמלא במים, מה שהיה גם
נכון פיזית באותו הרגע שפי נפער ומי הים המלוחים חלחלו אל תוך
גופי וצרבו את ליבי.
"אני יודע שאין לך מה לענות לי", המשיך, "אולי אתה לא מודה
בזה, אבל אתה משוגע. לא יכולת לסבול יותר את החיים ויצרת לך
מציאות משלך... כמו שאמרתי כבר, גם לי זה קרה. לא יכולתי כבר
לסבול את המשאית, כל היום לנהוג בה ולהתקדם אל עבר סוף חיי כמי
שלא קיים. הדבר הכי קל היה לברוח, וליצור מציאות משלי...
השתגעתי, קמתי בבוקר והייתי סופרסטאר בינלאומי..."
"אבל, אבל זה באמת היה, זו המציאות"
"לא, לא, במציאות אני בעצם הייתי נהג משאית פשוט, כל השנים
הייתי כזה, פשוט באותו הבוקר שהשתגעתי הייתי המלך. העיקר שאחרי
כמה שנים הצלחתי לצאת מזה, והנה היום אני נהג משאית שוב"
"לא, לא, לא, אין בזה כל הגיון, אולי אתה יכול לקבוע את
המציאות שלך, אבל לא את המציאות שלי. זה לא יתכן, לא, לא, לא"
"אמרתי לך, אתה לא רוצה להאמין, אין מה לעשות. אני רק מקווה
שתהיה חכם יותר ממני ותצליח לצאת מזה מהר, אחרת אתה תפגע בהרבה
אנשים"
"עזוב אותי, אני, לא, זה לא יתכן, אתה באמת השתגעת, אבל בשום
אופן אין לזה קשר אלי, אולי רק כאשר אני מדבר איתך ולפיכך אני
בוחר בדעה צלולה ובלי טיפת שיגעון להפסיק את השיחה הזאת
עכשיו"
אמרתי והסתלקתי משם בשחייה מהירה אל עומק הים. המשכתי לשחות
עוד מטרים רבים, כאשר סביבי צפו חלקי חפצים, בתים ואנשים מהעבר
שלי ובכלל. על כולם חלפתי מבלי להגיד מילה, שקעתי במחשבות על
האפשרות שעלתה כאן, אולי אני באמת השתגעתי ? קשה היה לי
להאמין, למרות שאלויס צדק מעט. באמת לא יכולתי לסבול יותר את
המצב, וחשבתי פעמים רבות לשנות את הכל. גם עכשיו אני חושב
שאילו הייתה ניתנת לי האפשרות, הייתי עושה הכל אחרת. הייתי
משחק כדורגל בכל הפסקה, ואם לא היה כדור הייתי משתתף במלחמות
מדומות. הייתי נחמד לכולם, גם אל אלה שאני ממש שונא. הייתי
לומד בשיעורים ולפני המבחנים האחרונים. הייתי מתחיל עם בחורות,
גם אם הן לא לטעמי. הייתי מביע כל דעה, ויותר חשוב שלא הייתי
מפחד לסגת ממנה. הייתי עושה יותר ספורט, רץ, קופץ לגובה וגם
למרחק. הייתי הולך לכל מסיבה, אפילו לבד. הייתי חושב הרבה פחות
ועושה הרבה יותר.
הייתי כל כך הרבה דברים, מלבד, אולי, עצמי.
אולי בכל זאת אני משתגע ? אני לא הצלחתי לחשוב על מסקנה אחת
נכונה ונחרצת, בזמן האחרון אני כל הזמן סותר את עצמי ואת
ההגיון שלי. ובאמת הרבה מהדברים האחרונים שעברתי היו מוזרים
למדי, יכול להיות שאני באמת משתגע. בכל מקרה שלא יהיה, אמרתי
לעצמי, כדאי להמשיך במשימה. אפילו אם יש סיכוי קטן בלבד שזו
המציאות שלי, ולא השיגעון...
באיזשהו שלב התחיל להיות מאוד חשוך וכבר שלא ראיתי דבר, מלבד
ניצוצות אחדים רחוקים ומעוותים על ידי הזרמים שבעומק האוקיינוס
הזה. כעבור כמה זמן גם הניצוצות התעממו אל תוך חושך מוחלט
שהציף אותי, ביחד עם עייפות איומה, ושוב לא ראיתי דבר למרות
שעיני היו פקוחות. הדבר ההגיוני היחידי שיכולתי לעשות היה
לעצום את עיני ולתת מנוחה לי ולהן. ובדיוק כשהעיניים עצומות
לרווחה התחלתי לראות, לשמוע ולהרגיש את הכל. זה לא שהייתי
במעמקי האוקיינוס, ולא שהגעתי לקרקעית. הגעתי לצד השני של
העולם. גם לי היה קשה להאמין באותו זמן שזה מה שקרה, אבל לא
היה הסבר אחר... פשוט מאוד הצד החשוך של כדור הארץ, ובגלל זה
גם לא ראיתי כלום. ועכשיו בעיניים עצומות ראיתי, ראיתי כוכבים,
והרגשתי איך אני נופל מהעולם הזה אל עבר השמיים. כמו החלומות
האלה שהייתי עף אל הירח, הפעם זה היה באמת, רק שלא עפתי,
נפלתי. והירח התקרב אלי במהירות. כשהתעוררתי על הירח היה כבר
בוקר. לידי חנו השאריות של אפולו 11, ולא הרחק ממנה דגל
ארצות-הברית שחוק, קורע ודהוי כמו החללית. הייתי תקוע שם, אבל
לי זה בכלל לא הפריע, להיות תקוע במקום כמו הירח היה נפלא
בשבילי. בשמיים ראיתי את כדור הארץ, מוקף בעננים דקים ולבנים
ודרכם יכולתי לראות... כלום. נדהמתי לגלות שהכוכב הכחול כבר לא
כל כך כחול, אלא יותר דומה ל"שלג" בטלוויזיה. אני גם יכול
להישבע שבאותו הרגע שמעתי רחש של "שלג". הרעש הזה הטריף את
דעתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על החיים שהיו לי לפני שכל זה
התחיל. ילדות אחת בשכונה אחת קטנה בתל-אביב, כדורגל, עפיפונים
ובית אחד. נעורים שהתחילו ונגמרו מהר מדי, לפני שיכולתי להבין
אותם, וחיפוש אחד של עצמי, שהתחיל ולא הסתיים. והנה אני מחפש
את אותו הדבר שאינני יודע עליו, ואיפה הוא בכלל. ובדרך, אנשים
מנסים להטעות אותי, ולבלבל, כשאני יודע שרק על עצמי לסמוך,
וההגיון שלי ביחד עם שיקול הדעת לא יוכשל לעולם. אז התחלתי
ללכת, לדלג, על הירח. והכל אותו דבר. אפור וחום, ואדמה ובורות.
וכדור הארץ שאני לא הצלחתי לקלוט כאן. אחרי בערך 73,589
דילוגים על הירח, הגעתי למקום שבו התחלתי, דגל ארצות-הברית. רק
שהפעם הבחנתי בעוד דבר מעניין בדגל. כל כוכב קטן שעל הדגל הפך
למעיין טלוויזיה שבה יכולתי לראות את המדינה אותה הוא מייצג.
כל מיני מקומות שבהן לא הייתי מעולם. מלבד ניו-יורק, על הכוכב
הזה הסתכלתי הרבה, ויכולתי לראות אותו שם יושב בחדר, ליד
הטלפון, מחכה. בטח מחכה לי, שאתקשר להגיד לו משהו על החבילה
ששלח אלי. אם רק הייתי מגיע אז לדואר ורואה מה זה. הייתי תקוע
שם על הירח, ועכשיו זה הפריע לי, כשראיתי אותו אחרי כל כך הרבה
שנים.  כעסתי על עצמי, על שנפלתי לירח, ובכלל אל כל המשימה
הזאת. מה לעזאזל מעניינת אותי הטלוויזיה של מר גוד ?! שתישאר
מקולקלת לתמיד מצדי. אני מתפטר ! לקחתי את הכדור בידי וזרקת
לכל הרוחות, הכי חזק שיכולתי. וזה טס ונעלם באופק. תפסתי את
המפה, שבכלל ושכחתי ממנה, ורגע לפני שקרעתי אותה בזעם לגזרים
ראיתי שהנקודה האפורה מהבהבת, ובערך סנטימטר ממנה, על הפס
שמוביל אליה, יש חץ המסמן "אתה כאן". סוף סוף ! חשבתי לעצמי,
סוף סוף אני קרוב באמת למקום.  בדיוק נשמעו מרחוק קולות של כלי
רכב, היו אלה טנקים ירוקים שהגיעו משום מקום כנראה. ככל
שהתקרבו אלי הרעש נעשה פחות ופחות נסבל, ונאלצתי לאטום את אזני
כדי לעמוד בו. הטנק הראשון נעצר שני מטרים ממני, ואחריו עצרו
כל השאר, לפחות 30 טנקים מפלצתיים היו שם. מתוך הטנק הראשון
הזה יצא אותו מפקד מאיים שזכרתי מהטלוויזיה בקרב. ועכשיו כשעמד
מולי פנים אל מול פנים, היה נראה לי מוכר עוד יותר.
המפקד, ציקצק בלשונו ונדנד את ראשו בשלילה ואכזבה. "עד מתי אני
אצטרך לשמור עליך בלו ?"
אחרי המשפט הזה נזכרתי מיד, אבא, האיש מהתמונות שבארון ליד
המיטה של אמא. הגנרל במדי הצבא, שתמיד היה באיזו מלחמה מטופשת
כשאני כמעט והשתגעתי.
"למה אתה מתכוון לעזאזל ?! אני לא יודע בכלל אם לקרוא לך אבא
או המפקד ! אולי אם לפעמים היית בבית בשביל באמת לשמור עלי
ולעזור לי, אולי אז הייתי יוצא נורמלי כמוך אבא !"
"למה אתה צועק בלו ? אתה לא חושב ששמרתי עליך מספיק ?"
"זה לא בדיוק מה שאני אמרתי הרגע ?! לא, אני לא האמנתי לאמא,
תמיד נתנה לי את הגלויות שלך מכל הארצות שכבשת... הייתה אומרת
שאתה שומר על שנינו במלחמה ובגלל זה אתה לא איתנו הרבה... בעצם
שאני מנסה להיזכר נראה לי שהיית איתנו רק פעם אחת בכל הזמן הזה
שעבר מאז נולדתי... רק אז כשאמא מתה, "היית איתנו". איתי
בלוויה ועם אמא באדמה. אני לא זוכר אפילו שבכית, רק את מה
שאמרת. שאתה חייב ללכת בשביל להגן עלי ועל המדינה... בשביל
לכבוש את האויב ולנצח במלחמה. ואני לא הבנתי איך אפשר לנצח
בחוץ אם מפסידים בבית !"
"אני מעולם לא הפסדתי !"
"זה מה שאתה חושב !"
"זה מה שאני יודע !"
"בשביל מה באת לכאן בכלל ?! בשביל לכבוש גם את הירח ?! אם כן,
אז רק תדע שאני כבשתי אותו לפניך ! ואותי אתה לא יכול לנצח !"
"על מה אתה מדבר ? מה שאתה כובש כאילו אני כבשתי, ומה ששלי הוא
שלך ושלך הוא שלי. אני אבא שלך, וככה זה..."
"אני רק אומר לך, שאת הדגל הזה שאתה מחזיק, לא תוכל לתקוע כאן
!"
"למה לא ?"
"כי אני כאן, ואם תתקע אותו, אני כבר לא אהיה"
המבט שעל פניו השתנה והתעצב... יכול להיות שהוא מפסיד בפעם
הראשונה, או השנייה או שהוא פשוט נזכר ברגש ואיך זה לאהוב. כי
פעם הוא גם אהב את אמא ואותי, ואז התחילה המלחמה, והוא השתגע
לגמרי.
"בן... אני... אני מצטער, לרגע חשבתי להעלים אותך, כמו שהעלמתי
את כל מי שאהבתי. אני פשוט, לא יכולתי יותר", כשהוא מדבר
התחילה דמעה אחת קטנה לנזול מעינו השמאלית לאורך אפו, ודרך
השפה טפטפה על הסנטר ונפלה על הקרקע האפורה של הירח. ובאותו
הרגע בדיוק נעלם אחד הטנקים שמאחוריו, והנה דמעה נוספת טפטפה
לה, ועם כל דמעה נעלם עוד טנק," אני יודע שמעולם לא הייתי
מושלם, ובאמת הפסדתי בבית, אבל לא יכולתי לסבול את זה, אתה
יודע שאהבתי, אוהב, את אמא ואותך. אז פשוט עזבתי את זה,
ושיניתי את המציאות שלי. לכבוש את העולם, להיות גנרל היקום.
ובשיגעון שלי הייתי בלתי מנוצח. אבל כשראיתי אותך, יוצא
מהמציאות זה הזיז בי משהו, וטיפה של שפיות הביאה אותי לכאן,
להחזיר אותך. רק שבדרך כבר הטירוף חזר וחלטתי לכבוש את הירח
ממך. עכשיו אני יודע, שאת זה רק אתה יכול לעשות. וכל מה שאני
יכול זה רק לעזור לך... כי הזמן שלי עבר", ברגע הזה כבר לא
נשארו לו טנקים, והטנק ממנו הוא יצא הפך לאופנוע ישן עם סירה.
והמדים שלבש הפכו לג'ינס כחולים טי-שירט אדומה ומעיל עור שחור.
במקום דגל ביד, החזיק קסדה של ווספה. והניח לי אותה על הראש,
"אני לא צריך קסדה כבר... עדיף שלך תהיה אותה, רוצה לנסוע
ללונה-פארק ?"
"אבא, איחרת..."
"אז לאן אתה רוצה לנסוע ? תעזור לי להביא ניצחון טכני בבית,
לפחות זה..."
הסתכלתי על הדגל שתקוע באדמה, ובלי לחשוב יותר מדי, ביקשתי
שייקח אותי לרווח, ובדרך שיעבור בדואר בשביל לקחת את החבילה.
באותו הרגע היה זה הדבר הכי חשוב בשבילי, יותר אפילו מהעבודה
הזאת שהייתה לי. וכשישבתי בסירה של האופנוע של אבא הייתי מאושר
לרגע אמיתי.
נכנסתי לסניף הדואר הקטן, שהיה מוצף עשן ורוד סמיך ומתוק. כל
כך סמיך שבקושי יכולתי לאות את הרגליים של עצמי, ומן הסתם את
הרצפה שעליה דרכתי. ובעצם לא הייתה שם רצפה, אלא מי ים כמו כל
מקום בזמן האחרון. כל מקום מלבד אולי הירח באמת. בעודי מהלך על
מים ומעשן את האוויר אני מבחין בחבילות ומעטפות שצפות להן על
פני הורוד.
"במה אפשר לעזור לאדוני ?", שאל הפקיד שאות לא הצלחתי לראות
בשום פנים ואופן, לא משנה מה ניסיתי.
"הגיעה לי חבילה מניו-יורק, ורציתי לקבל אותה... אולי אתה יודע
איפה היא ?"
"הגיעו הרבה חבילות מניו-יורק, איך אדע איזוהי שלך ?"
"אני די בטוח שרק אחת מהן נמענה לבלו"
"אכן צודק אדוני, רק אחת שייכת לאותו בלו, אך מניין לי שזהו
אכן אתה ?"
"מה זאת אומרת ? אני אומר לך שזה אני, ויש לי גם תעודת זהות
שמאשרת את זה"
"תעודת זהות אפשר לזייף בקלות... זו לא חכמה, הנה", שלף לעברי
תעודת הזהות שלו, " אני הנסיך הקטן"
"אבל ברור שזה לא אתה !"
"למה זה ? אנמי אומר לך שזה אני, ויש לי תעודת זהות שמאשרת את
זה..."
לא היה לי מה לענות לו, אולי זהו באמת הנסיך הקטן שעומד מולי,
ובעוד אגע אצטרף להתחבט ולחשוב איך מציירים כבשה...
"בוא נשאל את זה אחרת... איך אתה יודע שאתה זה אתה ? כלומר אתה
שאתה הוא בלו ?"
"אני לא יודע דבר מלבד הדברים אותם הציגו לי כעובדות. ולעניין
זהותי מאז ומעולם הציגו לי כעובדה כי אני הוא בלו. בעצם אני לא
יכול להיות בטוח בזה לגמרי. בכל מקרה שלא יהיה, אני מאוד רוצה
את החבילה של אותו בלו, שאני מאמין שאני הוא זה"
לאחר כמה רגעים של שתיקה השיט לעברי הנסיך הקטן את החבילה, זו
הייתה חבילה קטנה מאוד בצבע אדום. יכולתי להניח את כולה על כף
ידי. לא יכולתי להתאפק ופתחתי את הקופסא הקטנה בו במקום.
הופתעתי לגלות שיש בה... כדור בייסבול, כדור זהה ממש לזה
שקיבלתי ממר גוד, גם במראה וגם במשקל. רק שעל הכדור הזה הייתה
גם כתובת בצבע אדום :"דעתי שלא תצליח לשמור עליו, עכשיו אני
מקווה שכן. בכל מקרה, תגיע אלי ונדבר על זה". בסוף הכתובת
יכולתי לזהות את החתימה של רווח... תמיד כתב באדום כל דבר, כל
דבר מלבד בעצם טוטו.
לפתע החשיך, וכל מה שיכולתי לראות היה אותו עשן ורוד, שעכשיו
זהר בחושך ולאט לאט הפך ונהיה נוזל ורוד ודביק עם ריח מתקתק...
אותו נוזל התרכז לידי ונשפך אל תוך כוס חלב שקופה שהייתה מונחת
על השיש במטבח הישן שלי. שוב, לא הבנתי דבר, ולא היה בזה שום
הגיון כמובן, חשבתי שאולי נרדמתי ואני חולם, אבל הכל היה אל
מול עיניי... ולמה אאמין אם לא למראה עיניי ?
ככה עמדתי שם, באמצע המטבח בדירה הישנה... או יותר נכון באמצע
הדירה הישנה, שהייתה מעיין מטבח קטן עם מיטה שתקועה בצמוד
לכותל המערבי, וחדרון שדחוס לקיר הצפוני ובו שירותים. באמצע
החדר הייתי אני ולידי האמבטיה החדשה-ישנה שנאלצתי להציב ככה
סתם במרכז הדירה.
"הכל בסדר ?"
נקטעה לי המחשבה לפתע, ולקחו לי כמה שניות לענות לה... "אההה,
כ..כן, מאה אחוז, למה ?"
"לא יודעת, אתה פשוט נראה לי קצת..."
לא יכולתי לענות, פשוט בהיתי בה דקה ארוכה, בהתחלה בכל גופה
העוטה פיג'מת משי דקה וקצרה... ולאחר מכן בעיניה המהפנטות ואז
שפתיה הנושקות לכוס החלב הורוד...
"הלו... מה העניין ?"
מילאתי באיטיות ראותי באוויר המלא בריח שלה, אני מכור, ונשפתי
באיטיות ובמעין אנחה רווחה... "את...", עניתי.
"אני ?"
"את... את הכל... פשוט, לא יכול להסיר ממך את העיניים...",
רציתי גם להגיד שאת הלב אני לא יכול להסיר ממנה... אבל לא
הייתי בטוח איך שזה ישמע... או שפשוט לא נשאר לי כבר אוויר
בשביל להגיד לה, מה גם שאני חושב שהיא כבר ידעה.
"מתוק מדי..."
"את פשוט מקסימה... את לא יודעת כמה ש..."
"החלב... מתוק מדי, רוצה אותו ?"
"אה... לא, אותך לעומת זאת..."
היא לא ענתה רק חייכה, בעוד שפכה את החלב הוורוד הזה, שנזל
מהכוס והפך שוב לעשן סמיך שהתפזר לי בדירה. התחלתי להשתנק
ולהיחנק, לא יכולתי לראות סנטימטר ממני, ובקושי נשמתי... קראתי
לה שתבוא אלי, וניסיתי לגשש אחריה בכל החדר... וכלום לא מצאתי.
אני לא יודע מה זה היה העשן הזה, אבל הוא בהחלט גרם לי לדמוע
הרבה, אפשר להגיד אפילו לבכות... וכשהתפזר מצאתי את עצמי שוב
בסניף הדואר. הפעם לא היה עשן, ולא מים, רק משרד קטן ונטוש של
דואר. מאחורי הדלפק לא עמד הנסיך הקטן, ובעצם לא עמד שם אף
אחד. ליד הדלפק נוצר תור קצר של מספר אנשים אפורים, שתי זקנות
לבושות בשיא האופנה של המאה ה- 19, מאחוריהן חייל צעיר במדי
הצבא הנאצי שהמתין די בסבלנות ובמבט קר ועצוב התבונן סביב,
כאשר דמעה גדולה נוטפת מעינו דרך סנטרו ישר על עיטור הגבורה
המוצמד לחזהו מאחוריו עמדתי אני. מאחורי שלוש ילדות התרוצצו
וצחקקו, והאמא שלידן העירה ונופפה באצבעה, בחצי חיוך, כאילו
למלא את תפקידה ולצאת מידי חובה. כמעט והתפרצה בצחוק פרוע כאשר
אחת מילדותיה ציירה על החייל צלב קרס בתוך מגן דוד על הגב...
החייל המסכן ניסה והסתובב סביב עצמו כדי לראות את הציור...
באמת היה בזה משהו מגוחך.
הזקנות יצאו מהתור לאחר שלקחו תמונה של ג'יימס דין מהדלפק...
החייל קיבל צו סיפוח לגדודים הלוחמים בברית המועצות, וכן מכתב
במעטפה צהובה וריחנית, נפל על ברכיו, בכה, ותלש את הדרגות
מעליו... ואני, אני מצאתי על השולחן מולי פיסת נייר משורבטת
ועליה כוס חלב ורדרד חצי מלאה ובחצי הריק סימני סירופ מרוח.
"אוהבת... עוזבת... בוכה וכואבת... שלך תמיד... רוצה אבל...
חייבת... מצטערת... ושוב אוהבת... דמעות גדולות, להתראות..."
אני יודע איך אומרים, שאין בנאדם מושלם. זה נכון אולי, אבל מה
שבטוח זה שיש שניים מושלמים... והיא, היא הייתה מושלמת בשבילי.
חשבתי שאני בשבילה מושלם, ואיתה הרגשתי אחד. עדיין מרגיש ככה,
ועדיין האהבה לא מתה לנו, לי זאת אומרת, רק הגיוני שלה כבר יש
חדשה. האהבה שלי פשוט התייאשה מתקווה, היא לא תחזור. איך היא
יכלה... אני עד היום לא מבין. במשך הזמן שמעתי עליה, שהסתובבה
בדיזינגוף ביום חמישי אחד, עם חייל אחד, שוטר צבאי, תמיד שנאתי
כחול, חשבתי אז. אמרו גם שהייתה בריביירה, בלי חלק עליון על
הים הכחול, לבד בלי אף אחד. רציתי כל כך לנסוע אז, אבל החברה
בדיוק הצליחה להמריא בעסקים. שמעתי עוד הרבה, שיש לה אהבה,
שהתחתנה והתגרשה, שהלכה ללמוד בגרמניה, עד שיום אחד הפסקתי
לשמוע... התייאשה לי האהבה... באותו הרגע כמעט ונשברתי...
שוב... ורציתי שוב לזרוק את הכדור לקיבינימט ! אבל הייתי חייב
לגלות מה הוא רוצה ממני, הייתי חייב לנסוע אליו. יצאתי החוצה
לאבא, והוא לא היה שם כבר. אולי עבר יותר מדי זמן מאז נכנסתי ?
אולי באמת... כמה אפשר כבר לחכות ? אני כנראה היחיד שמחכה כל
כך הרבה... כזה הוא הזמן, יש לו מין נטייה מוזרה כזאת לחלוף,
לעבור. ותמיד בדיוק אותו דבר, באותה המהירות, אם אני שם לב ואם
לא. תמיד הוא עובר, לעזאזל ! נמאס מהזמן, למה שלא יעצור לפעמים
?! כמה רציתי לעצור את הזמן...
התחלתי ללכת ברחובות, הם לא היו מוכרים לי כל כך. ניסיתי למצוא
את שם הרחוב שבו הסתובבתי, ולא היה לו שם. כך גם לרחוב המקביל
לו, ולרחוב המסתעף עם זה האחרון. הלכתי כל כך הרבה בלי לראות
איש כל הזמן הזה... כבר החשיך והשמש זרחה מחדש על הבניינים
הגבוהים של... ניו-יורק, ניו-יורק ! זאת הייתה ניו-יורק כל
הזמן הזה !
אחרי שהבנתי איפה אני, כבר לא הייתה לי כל בעיה למצוא את הרחוב
של רווח. והנה לא עברו כמה רגעים והייתי אצלו בבית. דירה A5
בקומה המאה ושש בבניין הכי גבוה בעיר. כמה שהוא השתנה, מולי
ניצב אדם חצי קירח, רזה וחלש, לבוש בחליפה ירוקה של ארמני. בלי
נעליים.
"כמה זמן...", אמרתי.
"כן... הרבה זמן עבר"
"מה בעניין..."
"הכדור ?"
"כן, בדיוק..."
"אה, זה פשוט... יש לך מפה נכון ?"
הוצאתי את המפה, הייתי עכשיו בדיוק על הנקודה המסומנת במפה !
"אבל, מה זה אומר ? מה יש כאן ?"
"זה לא ממש כאן, אתה במקום הנכון, אבל לא מספיק מדויק"
"אם אתה יודע, למה אתה לא עשית את זה בעצמך ?"
"אתה יודע שאין לי הכוח שלך יש, מה גם שהטלוויזיה שלי גם כן לא
פועלת... ואני לא יודע לתקן טלוויזיות"
"ואני יודע ?!"
"אולי את לא יודע לתקן אותן, אבל אתה בהחלט יכול, אני גם לא
יכול בנוסף לחוסר הידיעה"
"אני לא מבין"
"בדיוק !"
"מה ?"
"בקיצור, אין הרבה זמן, עברו כבר ארבעה ימים ונשארה אולי שעה
להתקן את המצב, אז צא עכשיו !"
"לאן ?"
"למעלה !"
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, הוא נראה לי קצת מטורף לרגע, ומשהו
במבט שלו הזכיר לי את מר גוד... לא יודע בדיוק מה...
"קדימה צא !", אמר, צעק, ודחף אותי החוצה מהדירה וטרק את הדלת
בפני.
לא היה לי מה לעשות, תפסתי את המעלית הראשונה למעלה, לגג.
לקומה המאה עשרים ואחת. מהגג ראיתי את כל ניו-יורק, והיא שוקעת
במהירות אל תוך הים הגדול, שנראה מכאן מטושטש ואפרפר. הסתכלתי
לשמיים וראיתי כלום, שמיים כחולים כהים, הסתנוורתי לרגע מהשמש,
ואז זה פגע בי. התאוששתי מהסנוור ומצאתי את עצמי במשחק
בייסבול, שהתרחש שם על הגג.
"אידיוט ! אתה לא יכול לתפוס כדור גם כשהוא ממש פוגע בך נכון
?! במה נשחק עכשיו בדיוק ??"
"אל תדאג יש לי כדור אחר, טוב יותר !"
השלכתי לעברו את הכדור, והוא חבט בעוצמה שהעיפה את הכדור כמעט
מעבר לגג שוב. שלא למזלו הצליחו לתפוס את הכדור, ולמזלו הוא
הצליח לעשות הקפה שלמה של הגג. שיחקנו אולי ארבעים דקות ושוב
היה תורי להגיש. מולי עמד החובט החזק ביותר שלהם, לבוש במדי
המטס... הגשתי במלוא הכוח והעוצמה, ובאותו הזמן כבר שכחתי
לגמרי מהמשימה, למרות שהים הלך והתקרב גם לקומה שלנו... הכדור
עף אל מעבר לחובט שנפל מעוצמת החבטה באוויר, ועף הלאה מהגג
ומעבר לשמיים, ויכולתי לראות שפגע בלווין טועה כנראה, שריחף
נמוך מדי. שוב הסתנוורתי מהשמש שפגעה ישירות בעיניי... איבדתי
את שיווי המשקל ונפלתי למים. הייתי בטוח שזה הסוף, לא יכולתי
לנשום, לראות, להריח, להרגיש או לדבר. כלום לא היה. הכל היה
משותק ובעיקר אני. ובאותו רגע חשבתי שזה המצב שהכי טוב לי
להיות בו. לשכב כמו מת בתוך הים משותק מהחיים ! כן זה הכי
מתאים. לא להיות וזהו. מה הטעם אחרי הכל ? חשבתי על זה הרבה
בזמן האחרון... על החיים שהיו לי, שיש לי. אם רק הזמן האחרון
יכול היה להיות הזמן שלפניו... היה לי פעם טוב... הייתי פעם
חופשי לגמרי ולא חיפשתי דבר, הכל היה לי. ועכשיו אני מחפש, לא
יודע מה. פתחתי את עיניי וראיתי כלום, הדלקתי את הטלוויזיה וכל
מה שהיה זה שלג... בעטתי בה בזעם ונראתה תמונה קופצת. בעיטה
נוספת ישרה את התמונה, וחבטה בראש הטלוויזיה סדרה את הצליל. רק
נשמע צפצוף מעצבן עדיין מהטלוויזיה, מכה קלה על ראשי תקנה גם
את זה. עכשיו כשהכל מסודר אני יכול לחשוב הרבה יותר בצלילות,
עלי, על החיים, עליה, בעיקר עליה, והגעתי למחשבה שאין לי עוד
טעם לחכות, הרי כל כך הרבה זמן כבר עבר... שריד של האהבה
שהייתה, כמה מברקים קצרצרים מונחים עדיין במגירה השנייה
שבשולחן בחדרי.
"הייתה הפעם ההיא שהבטחת לי את עצמך רק בשבילי, את זוכרת ? אני
רציתי כל כך להאמין לך ואת כל כך רצית אהבה... אז הייתה הפעם
ההיא שסתם התחלנו לצעוק אחד על השני והשני על האחת... בעצם זה
היה אתמול, כשאמרת לי ששברתי לך את האהבה. רציתי שתדעי ששבר
אחד נתקע לי עמוק בגב, וכמה רסיסים של אהבה שבורה עברו לי דרך
הלב, יצאו מהגב והשאירו אותי מדמם עד בדידות. רסיס אחד מהם
נשאר תקוע עמוק בתוך הלב... כבר כל כך הרבה זמן עבר מאתמול,
זוכרת שעזבת אותנו ככה, הולכת, דורכת על שברי האהבה שלך - שלי
- שלנו, ומשאירה את הדלת פתוחה אחריך. עדיין היא פתוחה,
עדיין."
"אני זוכרת את הכל, אין לך סיכוי מול המחשבות שלי, מול ההגיון
או הזיכרון. כל מלה וכל צעד שלי ושלך. אני זוכרת את הרגע, אז,
הבטחתי את עצמי  רק  לך ! ואתה אמרת לי מילים כמו "אהבה",
"אהובתי". הו, כמה אהבתי אז... ואז באותו אתמול, כסתם היה, לא
היה סתם, סתם הייתה סיבה ! אמרתי ששברת לי את האהבה, ובמקום
לחבק ולנשק, אמרת לי כלום, רק ישבת וחיכית. שאלך ? אז הלכתי
ודרכתי, זה נכון, והדלת שלי נעולה, ליתר בטחון..."
"ליתר בטחון, הדלת כאן פתוחה, למקרה שתרצי, חיבות, נשיקה. אני
כל כך מצטער, לא מסוגל לשקר... אוהב אותך כל כך הרבה, והרבה
הרבה יותר !!"
"תמיד ידעתי מתי אתה אוהב באמת, מדבר בחוזים וכותב בשירים...
ואני יודעת שאם אבוא תהיה מאושר, היום ואלי גם מחר. אבל מה עם
עוד שבוע, ועוד כמה חודשים ? כמה נחזיק יחד, שנים ?! ובכלל מה
איתי, אני לא בטוחה... אתה טוב בשבילי ואני בשבילך ? "אנחנו
מושלמים ביחד", אתה אומר, אני לא בטוחה בזה יותר... כדאי
שתסגור, אם אחזור אצלצל, ואם הפעמון לא יפעל אז בדלת אדפוק,
ואבעט עד שתיפול או תפתח לי אתה."
"זהו לפעמים גם לי אין מה להגיד, לך, אולי יותר מלפעמים...
הדלת פתוחה, ותמיד תהיה... אהובתי."
את ההגיון הפסיק השיגעון ושוב הופסק זה על ידי ההגיון, או
שיותר נכון ההגיון היה השיגעון שלי כל הזמן הזה שכן במבט לאחור
אני מגיע למסקנה שכל מסקנה אליה הגעתי לאחר חשיבה מרובה ושימוש
מופרז בהגיון הישר נועדה להתבדות... גם מסקנה זאת... שכן היא
חזרה.