חושך.
עלטה.
כיצד הגיע לפה?
אך אטימות דומה לזו של האפלה המרקדת סביבו שטפה את מוחו. תאי
זכרונו, מאגר התשובות אליו תמיד חשב שביכולתו לפנות סרב לנפק
לו את מענהו.
ידיו ריחפו באוויר, כמו של אדם על ערס דווי המבקש אחר יקיריו-
מנסה להאחז בדבר כלשהו מעבר לשמיכה השחורה אשר נרקמה על ידי
הלילה.
אך דבר לא נתפס בין אצבעותיו. אחר זאת מישש את קיר הבטון
שכנגדו נשען.
הוא ניסה להתייצב על רגליו, אך כרס כשגל כאב רב מנשוא ניתך
עליו. הוא ניסה בשנית אלא שרגליו מענו להשמע לרצף הפקודות אשר
הוזרם אליהן ממוחו.
דומה היה שאיבד את יכולת ההליכה.
הוא החל זוחל לאורך הקיר עד אשר נתקל בפינת החדר. הוא הרפה
מהדיקת ידיו אל הרצפה וצנח על בטנו.
בהלה אחזה בו. הוא חש כחיה נרדפת אשר יודעת כי שוחריה סוגרים
עליה שלאן שלא תפנה המוות לא יניח לה.
אז היא פשוט נשארת במקום, מתוסכלת מחוסר האונים שאליו היא
נקלעה ומחכה שקול ירייה יגאל את נשמתה.
כשהיה קטן אמא שלו ספרה לו כי כאשר אתה פוסע ליד כלבים הם
יכולים לחוש בפחדיך.
להריח אותם.
האם זה כך?
האם לפחד יש ריח?
האם לאימה יש מרקם?
שכן אם נכון הדבר אזי הוא חש בה, חש בה היטב. היא התמצקה עמוק
בבטנו והחלה מטפסת מעלה, פושטת בגופו.
והריח עמד באפו. מין ערוב של גללים ושל זיעה.
הוא ניסה לשחרר את כל אשר אחוז בו, לפלוט את הגוש שנוצר בו. אך
כל שעשה זה להשתלח בידיו בחוסר אונים.
דבר לא ביקע את הדממה הקודרת. והתסכול החייתי גבר בו.
העלטה הבליטה עבורו את סיוטיו הנוראים ביותר מתוכה.
דמות זדות התחדדו לעברו מתוך האבדון האפל שהגיח מכל צד. והן
ביקשו אחריו, כאילו תמיד היה שייך להן. קולותיהן קראו אליו
מתוך השקט, שאף ולו בקצת לא תרם לנחת רוחו.
שכן לא היה זה השקט הלילי הרגיל, אותו לחש אילם אשר מתפלח מדי
פעם בקולות הצרצרים או ברחש גלגליה של מכונית חולפת.
היה זה שקט אמיתי, מושלם, תמים.
שקט שרק דבר אחד יכל להפיקו.
המוות.
בעיניו, אותה דומיה שקטרה אותו ונתנה בו אותותיה, הייתה מאומה
זולת קולו של הכיליון עצמו.
שנית ניסה להבקיעה בצעקה שתשלתח מבטנו והחוצה. אך גילה שהיא
חזקה ממנו. רשת הדומיה, שנדמה היה שהיא עשויה מחוטי פלדה עבים,
אף לא הזדעזה לרגע מניסיונותיו הכושלים.
נהפוך הוא. היא לעגה לו.
ולמרות שזה היה נראה לו בלתי אפשרי ככה, החושך שסביבו התדקר אף
יותר ממקודם, כאילו הוא מקבל מוחשות, כאילו הוא לוחץ גופו אל
פינת החדר- מנסה לסיים את החיים שכבר נטל מהם כל משמעות.
כל שנותר לו הוא להתאמץ ולהתגבר על מצבו הנוכחי, באופן היחיד
שנותר לו.
לברוח לעבר.
הוא ביקש אחר יקיריו בנבכי זכרונו העמוקים ביותר, אליהם, כך
קיווה, האופל לא צלח להגיע.
אך הוא טעה.
השחור עטף גם אותם.
כמו כתם דיו הנשפך על הדף, כמו מי ים השואפים אל החוף, כך גם
האפלה השתטחה על כל חלקה טובה בנשמתו.
כבר לא היה כלל בטוח שבכלל היה לו עבר.
היתכן שככה נולד?
היתכן שכל חייו היה שרוי בעיוורון קיומי, וכל השאר היו בדיות
ליבו, תעתועי דמיון ותו לא?
כעת הכל החל מתאסף עבורו לפאזל הגיוני.
הרי השחור, האופל, העלטה העכורה, החשכה הניצחת, העננה הקודרת
אשר סגרה עליו הייתה כל כך עמוקה, כל כך מושלמת, כל כך מלאה
וכל כך כבדה שלא יתכן שקיים משהו מאחוריה.
לא יתכן שיש משהו שיכול להביסה. גם אם יצליחו לקבץ את כל
חלקיקי האור מכל רחבי תבל לא יצליחו לפרום ממנה אף לא חוט
אחד.
וכעת, כשהפך בזה, כבר כלל לא היה משוכנע שקיים בכלל משהו כזה
כמו "אור".
אך לאחר רגע ההתלבטות פסקה, ותשובה בוטחת צפה במוחו.
לא, לא קיים. האור היה רק אחת מהמצאותיו, שכבר היה בטוח
לחלוטין בחוסר קיומן.
האור היה פרי דמיונו בדיוק כשם שמשפחתו וחבריו היו.
וכבר הצליח לסגל עצמו אל המציאות היחידה שהייתה קיימת עתה
מבחינתו, אל הכהות הטוטלית שהייתה עכשיו חלק ממנו, אל הדמויות
שהספיקו לחבור סביבו והפכו אותו לאחת מהן, כשלפתע משהו השתנה.
סדק צר, משהו שנראה לו בלתי אפשרי, נפרץ בתוך עולמו.
אך מה היה טיבו.
האם הוא היה..."אור"?
לא, לא יתכן. לא קיים כזה דבר.
הוא עצם עיניו באופן הכי חזק שיכל, עד כי נדמה היה לו שהן
נמחצות בתוך ארובותיהן, והפנה ראשו אל עלומת הזיו שחיפשה אותו
בתוך מעטה  הרוע. וכשהיא חלפה לאורך הקיר ולבסוף הגיעה אל פינת
החדר, אל המקום שבו הוא היה מכונס בתוך עצמו כמה שניות קודם
לכן, היא ניתקלה בגרם עפר.
שכן כשם שאור לא היה קיים בעולמו, הוא לא היה קיים בעולם שיש
בו אור.