אני חושב שזה היה ביום השלישי של השבוע השני בטירונות. זה לא
כזה משנה אבל באותו יום אמרתי לעצמי שעברתי חצי ועוד חצי כזה
ואני כבר שוב בבית לשישי שבת. זה היה כמה דקות לפני שהמ"כית
השחומה עם התלתלים השחורים אמרה משהו עם מגרש מסדרים, שאר
המילים התערבבו ונעלמו להם אי שם בים המחשבות שהיו מרירות
ומהירות ודשו באיך שהזמן לא זז וכמה מחניק ומבאס.
זה היה בדרך לשם, כשניסיתי להרגיע את עצמי עם העניין של החצי.
לא זכרתי את הדרך בדיוק, ולא היה אכפת לי. הלכתי כמו זומבי
אחרי כולם.
המגרש נראה לי קצת שונה מהפעם האחרונה, שלפתע נראתה כאילו
התרחשה אי שם בהסטוריה הרחוקה שלי.
בדיוק כשנעמדתי היא בקשה מהכיתה להתפזר וש"כל חייל יניח ת'תחת
איפה שמתאים לו, ברור?"
הייתה לי הרגשה שזו עומדת להיות הדגמה על איך אסור שהעסק
יתנהל, וכמה אנחנו גרועים או משהו בסגנון.
ישבנו בפחד. דווקא בחופש הקטן הזה שניתן לנו הסכנה נראתה קרובה
מתמיד.
היא החזיקה איזה דף מודפס ביד והקריאה ממנו כשהיא מקפידה
להתנוענע בסמכותיות. היא הסבירה שהצבא עושה עכשיו ניסויים
במדיטציה והיא נבחרה להעביר שיעור שכזה.
על מדיטציה לא שמעתי הרבה ובטח שלא עשיתי, אבל המילה הזאת עשתה
לי אסוציאציות לכל כך הרבה דברים שכל קשר בינם לצבא הוא מקרי
בהחלט. שנות השישים, מזרח רחוק, שלום, רוחניות. זה נראה לי כמו
ניגוד. יותר מזה, כמו איזה תו לא מתאים שמתפקשש על פסנתר והורס
את המנגינה. אולי זה פשוט הסרטים שאני רואה.
היא אמרה שעד לא מזמן הנושא הזה לא הובן כהלכה ואנשים שלא
מבינים הכניסו בו הרבה שטויות. הצבא השאיר את העיקר והוריד את
כל מה שמזיק ומיותר.
המטרה - להפחית מהחרדות שלנו שהרבה פעמים גורמות לטעויות הרות
גורל ושזה צבא ואין פה מקום לטעויות. היא הוסיפה גם את העניין
של השעות שינה ושאם מבצעים את המדיטציה לפי הנוהל והדגשים אז
זה שווה ערך לשעת שינה אחת שזה ה-מ-ו-ן. ושזה כמו במטווח, אסור
לעשות כלום בלי הוראה של קצין ובכל מקרה, אסור לעשות יותר
ממדיטציה אחת ביום ובקרוב זה יתווסף לפקודות מטכ"ל.
הסתכלתי על השניים שאיתי באוהל והתחלתי להרגיש שאולי משהו אצלי
לא בסדר. אצלם זה נראה כאילו הדבר הכי טבעי בעולם, וה"כן" הזה
שכולם אמרו אחרי כל משפט שהיא שאלה אם הוא ברור, הדהד לי בראש
בכזה ביטחון נטול ספקות שגם ה"כן" שיצא לי מהפה התחיל להישמע
לי קצת כזה. וזה היה לי מוזר.
תרגלנו את שנע"ה שהם ארבעת השלבים לפי הנוהל למדיטציה צה"לית.
שכיבה - מתחילים רק בהוראת קצין, "שכב". אם יש נשק צריך לשים
אותו במאוזן על הקרקע ולהניח את הראש עליו.
נשימה - נשימות עמוקות וסדורות לפי קריאת "הכנס" ו"הוצא", זה
גם המ"כיות יכולות להגיד.
ערכים - חילקו לנו תמונות, תמונה לכל ערך מערכי צה"ל, בשלב
הזה כל ערך שנאמר היינו צריכים לדמיין בראש את התמונה שלו
בעיניים עצומות. שאף אחד לא ינסה לפתוח עיניים.
הרפיה - בשלב הזה צריך להרפות את כל הגוף חוץ מאת הבטן תוך
כדי נשימה לפי הקצב שהוכתב בשלב של הנשימה, רק שהפעם זה כמו
שאנחנו זוכרים אותו. בזמן ההרפיה המ"כיות מסתובבות ובודקות
שהקצב אצל כולם אחיד. מידי פעם יכול להיות שהם יגידו "הכנס" או
"הוצא" לחיילים בשוק שיצאו מהקצב.
בבוקר למחרת כבר עשינו מדיטציה באמת וזכרתי את כל התמונות
שהתכוננתי עליהם בשעת ת"ש.
בעיניים פתוחות ופה סגור היא הביטה בי, משתוקקת לתשובה.
"לא תודה" עניתי לבסוף לידידה טובה שהציעה לי להשאיל ממנה ספר
על מדיטציה. "אני את הצבא שלי כבר עשיתי". |
