לא יודע איך את עושה את זה. או למה. מי בכלל נתן לך את הזכות?
באיזו רשות??? ואת ממשיכה לעשות את זה, כאילו כלום. כאילו את
עושה את זה מהרגע בו נולדת, בשיא הטבעיות, בשיא האדישות. ומה
אני אמור לעשות? לשתוק. מה כבר אני יכול לעשות? אני לא יכול
לעשות לך את זה, אני לא חזק מספיק. או שאולי את חזקה מדיי?
דיי. נמאס לי. מכל השאלות, ומכל הבלגן הזה שגם ככה נדון
להסתיים ברע. אז למה שלא נסיים את זה כבר עכשיו? אה, שכחתי. את
אוהבת את זה ככה, זה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך. ומה עם
הרגשות שלי? הם לא חשובים? רק לי עדיין אכפת מעצמי?? בעולם
המזדיין הזה אף אחד כבר לא שם על אף אחד, אז למה שמישהו ישים
עליי? והרי מה את שונה מכל האחרים? גם לך לא אכפת. ההפך, רוב
הסיכויים שבגללך לאחרים כבר לא אכפת. אבל גם לי כבר לא אכפת.
למה שיהיה לי אכפת? בצורה דיי מזוכיסטית כבר התחלתי אפילו
ליהנות מזה. אבל תסבירי לי רק דבר אחד, אם אני נהנה מזה, למה
אני עדיין בוכה? אה, לא ידעת שאני בוכה? כן, מסתבר שגם בנים
בוכים, אולי בחדרי חדרים, אולי בלילה שרק הכרית שם כדי לנחם,
אולי בחושך שאף אחד לא מסתכל, אבל גם אנחנו בוכים. ובמיוחד
אני, בגללך. אז אני מבקש ממך, תפסיקי. תני לי בבקשה בחזרה את
השליטה על הרגשות שלי.