"אי אפשר לחבק זיכרון" יש משפט כזה, שאומר הכל בעצם.
אני כל פעם נבהלת מחדש, בעודי מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שאיני
מצליחה להזכר בתווי פניך הנאות. וכאב עז אוחז בכל חלקי גופי
כשהמחשבה צובטת במוחי. אך המכה הכי קשה, התרופה המרה, היא
המציאות.
שותקת ונזכרת:
אז, כשקרובים היינו וסודות קשרנו אחד בשני.
בימים הללו, שנראים רחוקים, שנות אור מכאן, כיבדתי אותך, אהבתי
אותך.
והיום, כמו שחקן קולנוע על מרקע חיי, כך אני תופסת את קיומך.
אז ארצה לקבל אישור, לשינוי קל של המשפט,
"אי אפשר לחבק זיכרון" אבל מה קורה כשהזיכרון חובק אותך? וחובק
בחוזקה, לא נותן מנוחה, מאיים באהבה, מכאיב מתוך עצב גדול
לתפוס רק פעם אחרונה באושר החמקמק.
הם לא צריכים לספר לי מי אתה, אני יודעת טוב מאוד! ונמאס לי
לשמוע שבחים אודותיך, ברור לי כשמש שאתה נסתר וגלוי לכל.
אך לפעמים, אולי זה רק מוחי המתעתע, היה נדמה לי שמולי פשטת את
עורך הצבוע, ונפתחת אליי כוורד בשיא פריחתו, היית נתון בידיי
הרחמניות, וידייך האוהבות הן אלו שחיבקו אותי.
ואז באותם רגעים, היית שלי-רק שלי ומעולם לא חיבקת אותם כמו
שחיבקת אותי.
איך אתה נראה? כל מה שנותר לי הוא רק מבט חטוף מרגעים שחלפת על
פניי, כאילו הייתי רוח רפאים. וכל מה שנגעת בו נהפך לקרח.
וכל מה שרציתי, היה לומר לך Happy Birthday Honey ביום הולדתך
הקרוב, יום חמישי. אך כנראה שגם השנה, לא אוכל לאחל לך זאת,
ולצרף למיטב ברכותיי את הכינוי, שישייך אותך אליי.