גור עכברוש הוא משהו מעולם אחר.
אני יודעת שהוא שם, מאחורי המקרר,
הוא כמובן מקשיב תמיד,
ער ודרוך לשמוע כל מה שיש לי להגיד.
הוא חום אפור, בגודל בינוני,
סוג של עכברוש. פשוט- הוא אני.
לפעמים כשאני חוזרת מהצבא ואין אף אחד בחדר,
אני מרשה לעצמי לדבר איתו בקול רם, ומרגישה בסדר.
ככה שאף אחד אחר לא שומע,
ולא יחשוב עלי שאני מוזרה.
הוא סוג של יומן, העכברוש הזה.
סוג של מגירה.
אני יכולה להגיד לו הכל,
כי הוא לא יוכל להעביר את זה הלאה לחבר.
הוא עכברוש, ועכברושים לא יודעים לדבר.
קורה שאני משאירה קצת אוכל בצלחת, רק בשביל הספק,
שאם הוא באמת קיים, שלא יהיה רעב.
ככה אני- לא מצליחה להתאפק.
מין עכברוש כזה, סימפטי ונחמד.
אין עוד כזה בעולם - הוא אחד.
עכברוש מאושר- בלי בעיות, בלי צרות
אחרי הכל הוא גר בחדר עם שתי בחורות.
כשאני צריכה לדבר עם מישהו - הוא תמיד בשבילי.
לא משנה מה קורה, הוא הגור עכברוש שלי.
כשקראתי לו לצאת לעולם החופשי
הוא לא הסכים- זה לא משהו אישי
הוא גר בפינה ושם הוא רוצה להשאר.
גם לעכברושים יש אופי, מסתבר.