זה משגע אותי! זה מעצבן! זה לא הגיוני וזה בטח לא פייר!
כ"כ הרבה נפשות טובות בעולם ועדיין כ"כ הרבה כאב.
כ"כ הרבה נפשות טובות איבדו את האור שבהם כשאיזו נפש רעה
החליטה שדי. לא מגיע לה להאיר יותר. זהו, מעכשיו היא לא תאיר -
כי היא פגועה, וכשהיא פגועה היא פוגעת באחר. כי היא עצובה,
וכשהיא עצובה היא מעציבה את הסביבה. כי היא כעוסה, וכעס אף פעם
לא יוצא יפה. כי היא עצבנית, וכשהיא עצבנית היא מוציאה את
העצבים על העולם.
כי היא רצחנית, וכשהיא רצחנית- היא רוצחת את עצמה, בלי בעיה-
עם סכין, עם כדורים, עם חבל...
אבל כשהיא רוצחת את עצמה היא מביאה עוד גל של נפשות פגועות,
עצובות, כעוסות, עצבניות, רצחניות...
זה גל נוראי, גל שלעולם לא מגיע למזח ומתנפץ. הוא נעלם בחול
ואחריו מגיע עוד גל, בדיוק באותה צורה אבל סוחף איתו מים
אחרים, וחול אחר, והוא יכול להיות הרבה יותר גדול מהקודם, או
הרבה יותר קטן.
איך לא חשבתי על זה אף פעם? הים הוא בדיוק כמו האדם. יש עליות
- יש מורדות, יש ימים שקטים וימים סוערים, לפעמים נקי וטהור -
לפעמים מזוהם. והים, בדיוק כמו האדם- גם הוא מלא בסיפורים.
אחח, אם הוא רק יכל לדבר...
ואנחנו? בני האדם? מעדיפים לשתוק... אנחנו יכולים לדבר,
ושותקים.
חלק רוצים לדבר אבל הנפש הרעה לקחה להם את הקול. לקחה את
היכולת להוציא משפט שלם. לקחה את הרצון בכלל לדבר ואת הכוח
להזיז את הפה.
חלק אחר רוצה לדבר אבל אין מי שיקשיב. כי הרבה יותר קל להתעלם.
כי יותר קל לעצום עיניים או לאטום אוזניים.
כמובן שיש גם את החלק רוצה להקשיב אבל לא יודע למי... ואם הוא
יקשיב- זה יעזור? אם הוא לא ידע איך להגיב- זה יפגע? ואם הוא
יגיב- זה עלול להיות מסוכן? הרי לא כולנו פסיכולוגים- רק
אנשים פשוטים מהנפשות המוארות שנשארו.

אז אני רוצה לעזור לה, ואני רוצה לעזור לו. ואני עומדת באמצע,
שומעת את הצד הזה ושומעת את הצד ההוא. ושניהם נפשות פגועות,
שניהם עצובים, שניהם כועסים, שניהם עצבנים ושניהם רצחניים...
לשניהם אני רוצה להקשיב, שניהם לא משתפים. לשניהם אני לא אדע
איך להגיב, כי אני...
אני רק מהאנשים הפשוטים, מהנפשות המוארות שנשארו...