ישבתי אז לבד במרפסת, העשן בטעם התות שיצא מפי הזכיר לי ימים
טובים יותר, ימים של אושר ימים של שימחה שהכל הלך כמו שצריך.
כל יום שאלתי את עצמי, "איך הגעת למצב הזה? צא מזה בן אדם
נשארו לך עוד חודשיים עד סוף הלימודים ואז אתה חופשי. חוסך כסף
מתגייס לצבא ומשרת בתפקיד של ג'ובניק ואחרי זה בורח מכאן לדרום
אמריקה".
קול הבועות  במים והעשן המתוק שבפי החזיר אותי לפנטזיות שלי.
ממש יכלתי לראות את העשן עושה צורות של חוף ים עם עצי קוקוס
ודקלים.
ממש ראיתי את עצמי שוכב לי בערסל בין שני עצים גדולים על איזה
חוף אקזוטי בדרום אמריקה. ביד אחת כוס משקה, ביד השניה איך לא?
את פיית
הנרגילה שלי ולידי שוכבת דרום אמריקאית יפיפייה שרק אתמול
פגשתי במסיבה על החוף. וככה אני שוכב לי שעות והרעשים היחידים
שנשמעים לאוזני הם בועות המים של הנרגילה שלי ורעש הענפים
שזזים ברוח.
"היי נאפס!!! שוב פעם אתה והנאפס שלך? דיי אבא את יודע בדיוק
מה זה. כן כן... על תספר לי שטויות. לא מעניין אותי נאפס לא
נאפס בסופו של מגיעים מזה לסמים! אתה יודע מה שמעתי בהרצאה
לפני שבוע?
שמעתי שאנשים שמים כל מיני חומרים בטבק של הדבר הזה.
לא מעניין אותי כל ההרצאות האלה ומה ששמעת אני יעשה מה שאני
רוצה.
אני לא רוצה לראות אותך יותר עם הדבר הזה עוד פעם! שמעת אותי?
עוד פעם אחת אתה מעשן את זה אני זורק אותך עם הנרגילה שלך
מהבית!!
שילך לעזאזל אני לא שואל אותו מה לעשות ולא משנה לי שיזרוק
אותי מהבית. רק שישאיר לי את הנרגילה שלי."
אני זוכר איך יום אחרי זה ישבנו אני ואבא שלי בסלון וראינו
חדשות.
היה שם על איזה כמה חברים שנסעו לטיול לדרום אמריקה וחזרו משם
דפוקים בראש. אמרו שהם לקחו שם כל מני כדורי אקסטאזי ועוד כל
מני דברים וזה שיגע להם את המוח.
"אתה רואה נאפס?!" אבא שלי אמר לי. "זה מה שיצא ממך ומהנרגילה
שלך בסוף! וגם כן החלומות שלך על דרום אמריקה. רק חסר לי
שתחזור משם כמו האלה,  דפוק בראש."
כבר לא היה לי כוח לריב איתו, אף פעם הוא לא הקשיב למה שאני
הייתי אומר לו ותמיד הוא חשב שהוא הצודק.
"ועוד דבר. למה אתה לא רוצה ללכת לשרת בחייל קרבי? תתרום
למדינה שלך
כמו שאני תרמתי! אני הייתי בצנחנים ונלחמתי על המדינה!"
עזבתי את הסלון ונסעתי לים. אני ממש לא מבין מה יש לו אמרתי
לעצמי.
הוא דואג שאני יחזור מהטיול מדרום אמריקה מסומם. אבל הוא לא
דואג שאני ימות בצבא. זה לא שאני לא רוצה לשרת בחייל קרבי,
להפך אני מאוד רוצה אבל אני מפחד למות שם. אני לא רוצה למות
בגיל 19. זמן קצר אחרי זה התגייסתי לצבא ועברתי טירונות. בשבת
הראשונה שחזרתי הביתה ישר הלכתי לבדוק את הנרגילה שלי. והיא
הייתה שם, מחכה רק לי מחכה שאני יצור את הבועות ויעשן את הטבק
המתוק שלה.
אז הלכתי למרפסת והדלקתי אותה. הטעם הטוב והעשן היפה הסתירו לי
את העתיד לבוא. בדיוק אבא שלי חזר הביתה ולפני שהספקתי לומר
משהו ראיתי את הנרגילה שלי עפה באוויר וצונחת 6 קומות למטה. כל
חיי עברו מול העיניים שלי באותו רגע, יותר נכון כל ה3- שנים
מאז יש לי את הנרגילה שלי.
והטעם המתוק שבפי הפך לטעם מר של עצב ובכי.
עברו 3 שנים של הצבא וסוף סוף הגיע היום הגדול! היום של הנסיעה
לדרום אמריקה. ברגע שהגעתי לחוף הים האקזוטי שתמיד חלמתי עליו
ידעתי שזהו.
כאן אני יהיה כל חיי. בערב רקדתי במסיבה על החוף ופגשתי דרום
אמריקאית ונשארתי איתה כל היום.
בינתיים הכל היה כמו שצריך. הערסל בין העצים, קולות הענפים,
משקה הקוקוסים המתוק, והשקט. אבל עדיין היה חסר משהו, היתה
חסרה לי ההיא שעשתה לי את זה, את הטעם הטוב בפה והרצון לעוד
למגוון האפשרויות.
רק היא היתה יכלה לעשות לי את זה....