כשהייתי בן 3 החלטתי שכשאהיה גדול אני אהיה אסטרונאוט.
כמובן שעוד לא הבנתי את ההשלכות וגם את מה שעליי לעשות בדיוק,
אבל כשאתה בן 3 כל זה אינו רלוונטי. אם החלטתי, אני אהיה
אסטרונאוט. וזהו.
בגיל 5 או 6 כבר ויתרתי על עניין החלל, אבל החלטתי שמה שאני
באמת רוצה להיות זה טייס.
גם כשכבר היו לי משקפיים לא ויתרתי. טייס קרב אולי לא, אבל
לפחות במסוקים.
הפנטזיה הזאת החזיקה מעמד יותר זמן, עד גיל 15 לערך. ואז,
כשהבנתי שלא אסטרונאוט ולא טייס - הלכתי לסיירות.

דובדבן.
אני אהיה לוחם בסיירת דובדבן. אפילו אקעקע את הציור של הפרי על
אחת השכמות.
הרעל היה כל כך חזק עד שהתסכול כששמעתי שיש לי 64 היה בלתי
נסבל. שום ועדה רפואית ושום רופא מומחה לא עזרו.
אז התגייסתי לחיל השלישות.
טוב, אם לא לוחם אז לפחות קצין. סוג של ברירת מחדל, אולי??
נהייתי קצין. לפחות שליש בגדוד? לא. שליש ביחידה עורפית, באיזה
חור ליד נתניה. ותודה לכל מי שהביא אותי עד הלום....

גם שחקן כדורסל אני לא אהיה. לא סמול פורוורד ולא רכז. לא
ב-nba ולא בליגה השנייה אצלנו.
גם שחקן קולנוע מפורסם לא. כוכב רוק? ממש לא. עשיר? סתם
מפורסם? ספורטאי מכל סוג שהוא? לא.
כולנו רוצים להיות משהו, מישהו. להשאיר חותם.
אבל היום נראה לי שכל רצוני הוא אישה אוהבת וילדים, שאוכל לתת
להם אהבה.
יש כאלה שזאת אולי לא נראית להם כמו בקשה גדולה, אפילו משהו
מובן מאליו.
אם יש כאלה אני אומר להם: כשתגדלו, תבינו.