כשמאי קמה בבוקר, היא הולכת לבית- הספר ברצון. היא לא כל- כך
אוהבת את השיעורים, אבל היא יודעת שיש לה שם המון חברות
שאוהבות אותה.
כששירלי קמה בבוקר, היא הולכת לבית- הספר ברצון. היא לא כל- כך
אוהבת את השיעורים, אבל היא יודעת שיש לה שם מישהו שאוהב
אותה.
אבל אני לא כמו מאי, ולא כמו שירלי, ואני אף פעם לא יהיה. אני
בלתי נראית. כזאת אני. לא רואים אותי, לא שומעים אותי. ואף אחד
גם לא רוצה לראות או לשמוע.
כשאני רואה את כולם אומרים למאי שהג'ינס החדש שלה "מהמם"
ו-"סוף הדרך", אני נהיית עצובה, כי יש לי בדיוק את אותו
הג'ינס, ואף אחד לא שם לב. ואף אחד גם לא רוצה לשים לב.
כשאני רואה את שירלי אומרת להוא שהיא הכי אוהבת אותו בעולם ,
והוא אומר לה שאם ככה אז גם הוא אותה, אני נהיית עצובה, וכואב
לי , כי זה לא נכון. אני אוהבת אותו יותר. הרבה יותר.
גם אחרי הצהרים אני לא כמו מאי או שירלי. למען האמת אני לא
יודעת מה הן עושות אחרי הצהרים, אבל זה בטוח לא מה שאני עושה.
אני אוהבת לשכב על השטיח , בחדר שלי , על הגב , להסתכל על
המנורה (שכבר לפני שלוש שנים אימא אמרה שהיא תקנה לי אהיל
בשבילה) ולכווץ את העיניים , וככה לראות את ה"שוונצים" האלה,
אלומות האור האלה שרואים שמכווצים את העיניים ומסתכלים על
מנורה. זה מרגיע אותי. אני יכולה לשכב ככה שעות ולחשוב.
ולדמיין. ולחלום...
יכול להיות שהם חושבים שאני מוזרה, אבל בעצם, נראה לי שהם בכלל
לא יודעי שיש להם בכיתה ילדה שקוראים לה נועה כרמל. הם לא
מכירים אותי. והם גם לא רוצים להכיר. הם רק יודעים שיש איזו
ילדה כזאת, עם שיער חום בהיר שתמיד אסוף בקוקו, ביישנית כזאתי,
שכדאי להעתיק ממנה במבחנים.
אבל הם עוד ידעו מי זו נועה כרמל.הם עוד ידברו עלי המון- המון.
אני יודעת שהם ידעו. והידיעה הזו נותנת לי כוח. בשביל לכתוב
מכתב , להיפרד, לתלות.
זהו, עכשיו הם יודעים מי אני. אני רואה את זה. משמה. ובהתחלה
אני שמחה, כי כולם (אפילו מאי ושירלי וההוא!) מדברים עלי. אבל
אחר- כך אני כבר לא. כי אני לא יכולה לדבר אתם בחזרה. כי אני
לא יכולה להיות שם. ובעצם , אין לי מה להגיד להם בחזרה. אין לי
במה להתגאות. אני אפילו קצת מתביישת. כי בכל זאת, אני נשארתי
בלתי נראית.