היום הרגתי מכשפה באמבטיה.
כשפתחתי את הברז שמעתי שריקות ומעים צעקות נשמעות מן הביוב.
המסתי אותה. רצחתי אותה.
לא שזה פלא כל-כך גדול בשבילי, אני רגילה להרוג ולרצוח דברים.

אני רוצחת כל יום באיבו.
עוד לא נתתי ליום להתחיל וכבר אני מאמינה כי הרבה טוב לא יוכל
לצמוח מן היום הזה.
זהו לא דכאון או חרדה, פשוט אמונה ריאליסטית.
אני הורגת את המשפחה שלי.
אני גורמת להם כל-כך הרבה סבל, ואט אט הם נכנעים, מאוכזבים,
עייפים מן הקרב.
אני חונקת את החבר שלי ואת האהבה והדאגה שהוא מרעיף עליי יום
יום, לא נותנת לעצמי לקבל אפילו טיפה אחת, כורכת את ידי על
צווארו או שמא צווארי ומחכה לנשימה האחרונה.
אני רוצחת את החברים שלי, אחד אחד, אונסת אותם לאהוב אותי ואז
גורמת להם לשנוא אותי ולהתרחק, וכך חוזר חלילה, עד שהם נופלים
כמו זבובים.

ובסופו של דבר, אני מאבדת את עצמי למוות.
עם כל יום שעובר אני גורמת לעצמי ליותר כאב, סבל ,חרדות.
יום יום אני כורכת חבל סביב צווארי, בולעת מנת יתר של כדורים,
יורה לעצמי בראש, קופצת מבניין.
אם כך, לא פלא שאני מרגישה לבד.
קור תמידי עוטף אותי.
וכמה זמן כבר אפשר לחיות בקור תמידי, בדידות, וחרדה אימתנית
שמא לא מתתי, וחיים שלמים כאלו עוד מחכים לי.

נכתב בתאריך 28/3/03