די כבר! די כבר! מתפוצץ לי המוח. אני לא יכול יותר.
יושב לי בחדר של המחשב, יחד איתה. חלף לו עוד יום ללא מעשה,
עוד יום לא ממוצה, כרגיל. מכריח את עצמי לשבת ולכתוב.
ברקע קולות של האורחים של הורי, יושבים בסלון ומתפלספים על
דברים חסרי ערך של מבוגרים. מידי פעם חש בצל לשבריר שנייה
מעלי. זה שוב החרק העלוב הזה שלא המציאו לו שם אפילו, מנסה
להגיע לאור ללא הצלחה. מרחף לו ללא הפסקה מעל הראש שלי. כמו
בני האדם.
אני יושב לי בתנוחות לא קשורות בכלל, מרוב הישיבה על כיסא,
ובולס עוד עוגה. דווקא הפעם עוגת שוקולד, מהאיכותיות האלו.
אמא קוראת לי לבוא להגיד שלום לאורחים. "שלום מה נשמע?", "כן,
אני מסתדר, מצליח כבר לעשות כמעט הכל. אפילו להתקלח..." אני
אומר להם, וזוכה שוב לכל הבולשיט הזה של איך גדלתי ואיך
השתניתי...
יופי, יופי. עכשיו שתקו! חוזר לחדר של המחשב. היא עדיין שם, לא
נעלמה לשום מקום, יושבת ומסתכלת עלי. אני מנסה לארגן בראש מה
אני כותב, בוהה בידיים הלבנות שלי. לבן מלוכלך כזה, עם
כתוביות. חושב על כל האנשים שניתקתי איתם את הקשר, חלקם אני
אוהב וחלקם לא. מסב את מבטי לעברה. מבט חטוף וחוזר לבהות. מביא
עוד נפיחה ללא קול וריח. לא אכפת לי שהיא בחדר. גם ככה החושים
שלה קהים. חושב על החיים שלי. מנסה להגדיר דברים. שום דבר לא
מובן. מחפש את ההמשך. אני לא רואה אותו, רק כשאני סוגר את עיני
חזק חזק, ומנסה לחלום. מסתכל שוב על השעון של המחשב, הוא לא
אומר לי כלום. איבדתי כבר מזמן את תחושת הזמן. הימים הם לא
ימים והשעות הם לא שעות.
מוודא שאני בעצמי מבין מה אני כותב. לא, זה לא דיכאון. אני לא
בן אדם דיכאוני, אני גם לא מדחיק את הכאב. מנסה להתמודד איתו,
אבל לא כל כך מצליח. מביט ברשימה של האיסיקיו, היא מזכירה לי
שאין עם מי לדבר. מאמץ את המוח לחשוב מה לכתוב עכשיו, בקושי
כתבתי חצי עמוד, אני חייב להמשיך לכתוב. משתדל לא לגלוש
למחשבות לא קשורות, החולפות במוחי ללא הרף.
היא מעיפה בי מבט חודר, כזה שקשה להשתחרר ממנו. מה היא רוצה
ממני? מה היא מתיימרת להיות? מה אני מתיימר להיות. הידיים
הלבנות שלי משאירות פירורים לבנים בכל הבית. הן מתפוררות לאט
לאט, נרקבות מבפנים. מתי כבר יוציאו לי אותם? אני נחנק... האמת
היא שאני לא כל כך סובל. אולי בגלל שהתרגלתי כבר. אבל בכל זאת
משהו מציק לי. זאת תקופה שחולפת אני אומר לעצמי, לא כדאי לעשות
משהו קיצוני. קם מהכיסא, פותח שוב את המקרר, בודק אם יש חדש,
אך לשווא. פותח את דלת הפריזר, אולי שם יש משהו חדש. אמא שלי
קוראת למה שמעל המקרר "פריזר" ולמכשיר שיושב בחדר של המחשב
ומקפיא היא קוראת "מקפיא".
מסתכל עליה שוב. היא לא זזה, רק אני משנה תנוחות כל הזמן, והיא
לא זזה. זה מטריף אותי. אני חושב עליה כל הזמן, ויודע בדיוק
למה אני מרגיש את תחושת החוסר הזאת. כשהיא יושבת איתי, אף אחד
לא בא לבקר אותי. היא אוהבת להיות איתי לבד. הבדידות לא ממהרת
לשום מקום. היא יושבת שם עד שיבוא המשיח.