2003-05-08
מכתב טיסה מאת לי קונפיוזד:

אני יושבת על המיטה שלי, זו ששכבנו בה אתמול והסתכלנו ממנה על
התקרה, על כל הכוכבים שתלית ושלאט לאט נופלים, ואני הבעתי
משאלה בכל פעם ששתקנו, וזו הייתה אותה משאלה כל פעם מחדש.
אני יושבת על המיטה הזו וכותבת לך מכתב טיסה, מכתב פרידה, מכתב
אחרון ממני אליך בתור לי, חברה של עומר.
מוזר נכון?! חשבתי שתמיד נישאר ביחד.
גם אתמול, למרות שכבר ידעתי שאתה עוזב, בכל פעם ששתקנו,
והמחשבה על העזיבה שלך הצליחה לחזור למוחי, לא יכלתי להתאפק,
הייתי חייבת לבקש בכל הכח שתישאר, הלוואי שתישאר.
אתה יודע מה התאריך מחר? מחר זה ה-9 למאי, זה התאריך הכי מיוחד
שלנו.
בדיוק לפני שנה ויום נפגשנו.
זוכר את היום הזה? זה היה יום חמישי, הייתה לך הופעה וקניתי
כרטיס חודש מראש, ואני החלטתי שאני חייבת לבקש ממך חתימה, אז
אחרי המופע נדחפתי בין כל האנשים שהיו שם, כל האלפי אנשים שעוד
היו עצבניים כשלא עליתם לבמה בהתחלה, כי שמו מופע חימום של
איזה פוזיונר מתלהב, התגנבתי לקראוון ההלבשה שלך, דרך החלון,
והתיישבתי על הספה וחיכיתי, וכשבאת, אני בחיים לא אשכח את המבט
שלך, כל כך לא מבט של מישהו שהרגע פרצו לו לחדר הלבשה, היה לך
מבט של מישהו שבדיוק ראה אותך מבצע סולו ארוך, מהיר ושעיר
במיוחד - חצי מופתע, חצי מחייך אלי, לא הייתי מסוגלת לדבר.
"אממ... מי את?" צחקת לך.
"לי... לי קונפיוזד... אני... באתי לבקש חתימה, לפגוש אותך,
הייתי חייבת..." ניסיתי להסביר.
"כן... בסדר אני מבין" חייכת. "יש לך דף?"
נתתי לך את הדף ואתה קיפלת אותו לחצי, רשמת משהו בפנים ואז
חתמת לי על החלק החיצוני "עומר סונדרס", ולמטה כתבת בסוגריים
"(מקווה שנהנת בהופעה שלנו למרות המופע חימום של הפוזיונר
המתלהב)"
כשיצאתי פתחתי את הפתק והיה רשום את מספר הטלפון שלך, כל כך
שמחתי...
יומיים אחר כך התקשרתי וקבענו להיפגש, רצית בים אבל אני לא
אוהבת את הים, אז הלכנו לבית קפה, והיה הכי כיף בעולם, אולי
אפילו קצת מושלם, ומאז אנחנו ביחד.
מאז ועד היום.
היום אתה נוסע ומחר כבר לא יהיה אותו דבר, מחר לא נחגוג עוד
חודש שעבר, מחר אני לא אראה אותך, מחר אני כבר לא אשמע אותך,
מחר אני כבר לא אגע בך, מחר אני אולי אבכה... אולי אני בוכה
עכשיו, אתה לא יכול לדעת, אתה לא פה איתי בשביל לראות.
למה אתה עוזב, היה לנו כיף ביחד, לא? עשית אותי מאושרת, ואני
עשיתי אותך מאושר, ככה אמרת לי כל הזמן.
זוכר את הטיולים שלנו? תמיד רצית לראות הכל, ומכל מקום שאליו
הגענו הצלחת לראות עוד מקום שאתה חייב להגיע גם אליו.
זוכר את הנשיקה הראשונה שלנו? אתה היית כל כך מאושר ואני דאגתי
כמו מפגרת...
זוכר את הבעיות שלנו? כמה רע הרגשתי בכל פעם, ורק כי חשבתי שיש
סיכוי שאולי עוד ניפרד, עכשיו זה לא סיכוי עכשיו זה באמת.
זוכר את החיבוקים? החיבוקים הכי טובים שיש מבית היוצר של עומר
ולי.
אוף עומר, למה אתה עוזב? למה אתה לא אומר לי לאן? למה לכל כך
הרבה זמן? למה אמרת לי רק אתמול? למה לא מייצרים מכונות
שמכפילות את האנשים, ואז היה לי עומר אחד שנוסע ועומר אחד
שנשאר.
מעניין אם אני עוד אראה אותך, מעניין אם זה כדאי בכלל. אולי
אני כבר אמצא מישהו אחר, ואולי אתה היית האחד ולא יהיה לי
מישהו כל החיים שלי. אולי.
עוד כוכב נפל מהתקרה, שוב אותה בקשה שתישאר עוברת לי במח.
עד מחר כבר בטח יפלו כל הכוכבים, וכל סיכוי קטן לתקווה יפול
יחד איתם.
כל כוכב שנופל לוקח איתו רגע מהשנה הזו, מהכמעט השנה הזו, עד
מחר כבר בטח יפלו כל הזכרונות.
זוכר מתי שמת לי את הכוכבים האלה על התקרה? זה היה ממש בתחילת
הקשר, קנית מלא כוכבים ואפילו קנית דבק מיוחד שצריך להחזיק
מעמד לאיזה נצח וחצי ורצית לשים אותם על התקרה שלך, אבל מכיוון
שהיא כל כך גבוהה אמרת לי שאצלי יש תקרה נמוכה ושגם ככה אתה
הולך להיות אצלי הרבה, אז אני יכולה לשמור על הכוכבים שלך
אצלי.
ועכשיו אתה עוזב ולוקח איתך את כל הכוכבים, או יותר נכון את מה
שהם מסמלים, ובמקומם אתה משאיר לי רק תקרה ריקה וזכרון אחד,
שאני לא אשכח שזה שנתן לי לשמור על הכוכבים שלו עזב אותי
לתמיד.
אתמול כשסיפרת לי על זה חשבתי שאתה צוחק איתי, אבל כשהכוכב
הראשון שהדבקת, בפינה הימנית של החדר ליד המשקוף, נפל לו על
הרצפה, ידעתי, שמשהו לא בסדר.
יש סיבה שלא נגעת בי אתמול? אפילו לא פעם אחת... פשוט באת,
נשכבת על המיטה, על הגב, ואני נשכבתי לידך בציפייה לחיבוק מוחץ
ומאושר כמו שאתה תמיד נותן לי, אבל נשארת במקומך. אמרת לי שאתה
לא יודע איך לומר לי את זה אז אתה פשוט תגיד לי את זה, "אני
עוזב מחר אחרי הצהריים בטיסה של 3 שעות ואני לא יכול להגיד לך
לאן, ולמה, ומתי אני חוזר. ואני גם לא אמור להיות כאן בכלל,
אבל רציתי להיפרד ממך". ואז נפל הכוכב הראשון.
כשהבנתי שאתה רציני, שאלתי אותך למה אתה לא יכול להגיד לי
כלום, אבל אמרת שאתה לא יכול לענות, ואז הכוכב השני נפל. אז
התחלנו לדבר על זה שהם נופלים ואמרת שככה זה בעולם הזה, לפעמים
הדבק נחלש ודברים מודבקים נאלצים להיפרד זה מזה. אבל אני לא
הבנתי איך דבק של נצח וחצי פתאום מפסיק לעבוד לו...

3 שעות זה הרבה זמן, בגלל זה אני כותבת את המכתב הזה, בשביל
שלא תשתעמם בטיסה, למרות שאני לא יודעת איך אני אביא לך את זה,
נראה לי שאני אלך עוד כמה דקות לשים את המכתב ליד הדלת הגבוהה
של הבית הגבוה שלך...

אני לא מאמינה שאני בחיים לא אראה אותך יותר באמת, אני לא
מאמינה שאין יותר עומר ולי, שאין יותר שיחות טלפון ארוכות אל
הלילה.
אתה כבר לא תספר לי שאתה מתגעגע אלי, ושאני משמחת אותך. וכבר
לא תאמר לי שאני יפה... ואני כבר לא אסמיק ואתחפר בתוך עצמי,
ואתה כבר לא תגיד לי להפסיק להתחפר.
ממחר, אתה כבר לא אוהב אותי ואני כבר לא אוהבת אותך, כי ככה
זה, מחר הכל נגמר, כל מה שהיה נמחק, ממחר, כל הזכרונות נמוגים,
הכל מתבטל, כי אם אין עתיד אז אין עבר, הכל כבר יהיה חסר ערך
מחר, כלום לא השארת לי למחר, רק תאריך, שממחר, כבר לא יסמל שום
דבר מיוחד.

כל זה יקרה מחר. אבל היום, היום אני אכתוב לך בפעם האחרונה,
עומר. אתה הדבר הכי טוב שקרה לי, אתה עשית אותי מאושרת, ועומר,
אני אוהבת אותך, לנצח, אפילו לנצח וחצי, או אפילו בעצם עד מחר,
כי ככה זה בעולם הזה, נצח וחצי נגמר, נופל, נעלם, מתמוגג,
מחר.

אז תהנה, איפה שלא תהיה, ובאמת שיהיה לך רק טוב, וחיים טובים
ומלאי אושר ושמחה, ורק שתדע שאני באמת מתכוונת לזה, גם אם מחר
אני כבר לא אתכוון.

לנצח שלך,
עד מחר,
לי קונפיוזד.