כשרק הכרתי אותך לא סבלתי אותך,
כלשמדתי אותך כבר התחלתי לראות מעבר,
בצהרי הקשר כבר הפכת ליותר מידיד,
בערב כבר היית אח - האח שלא היה לי, שהלך לאיבוד... זה שתמיד
יודע מה להגיד, שיודע מה לעשות...
בלילה עזבת כמו בחיים האמיתיים, אז מה הפלא שהדמעות נשפכות
אפילו בעיני היבשות?
תמיד אמרת בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע, תמיד גרמת לי
להרגיש כמו מלכה, הכי טובה בעולם, הכי קרובה למושלמות...
אבל כנראה שביחד עם זה גם למדת את המגרעות שלי, למדת בדיוק את
נקודות התורפה, הבנת ממה אני הכי יכולה להפגע...
רק אתה הצלחת לקבור את כל השערים, רק אתה הצלחת לפתוח את כל
דלתות ליבי אליך ויחד עם זאת לשים גדר תיל עבה ומחושמלת. גדר
שרק אדם אחד יוכל לנטרל ולהשיב את המצב לקדמותו. רק אתה...
אף אחד עוד לא גרם לי לדמוע דמעות מרות! היו הרבה דמעות
מלוחות, רגעים של מתוקות אבל אף פעם, אף פעם, הן לא היו
מרות!!!
כנראה שמשימתך הושלמה... הצלחת לפגוע בדיוק במקומות הנכונים.
להגיד בדיוק את הדברים שמכאיבים הכי הרבה.
לגרום לי להרגיש נחותה מכולם, לרצות לקבור את עצמי ולא לצאת
מהשמיכות לעולם...
ואין לי לאן לפנות, אין לי מקום אליו אוכל לברוח...
אבל כנראה שאני צריכה להודות לך, הכנת אותי לחיים האמיתיים...
כמו שפעם אמרו לי חכמים, תמיד צריך להזהר - תמיד יכולים לעזוב,
תמיד יוכלו לפגוע, שום דבר לא בטוח, תמיד הכל משתנה...
לא רוצה לקבל את התפיסה ולחיות את חיי בפארנויה אבל כנראה שכבר
יותר מידי דברים בחיי מרמזים שעליי לקבל זאת. לקבל את הבלתי
נמנע, להפסיק לנסות לשנות את גורלי - אולי זה פשוט לא
אפשרי...
כנראה שהוראות בטיחות באמת נכתבות בדם, או לפחות בדמעות... מכל
הטעמים...
חבל לי כל כך, אבל כמו שאמרת: "לפעמים את פשוט מגעילה אותי".