[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז עמית
/
אנחנו כבר לא בקנזס

הוא חשב על התינוק ההוא לפני שהתחילו ליפול מהשמיים כל מיני
פגזים ולפוצץ את כל המוצב, סלעים ואבנים עפו לכיוון שלו.
אף פעם לא דיברו על הנושא הזה או על התינוק שקבור שמה בבית
הקברות בקיבוץ, תינוק שאמור היה להיות היום הרבה יותר מבוגר,
אף אחד לא אמר מילה. אחר כך שהיה בערך בן עשרים משום מה אביו
כל הזמן דיבר על זה, כי ברגע שנפרץ הסכר המים החלו לזרום.
זה היה בוקר קריר כיאות לבקרים באביב הלבנוני עצי הזית, אלה עם
השורשים העבים כוסו בטל בוקר כסוף וביחד עם הערפל הדקיק עשו
רושם כאילו מישהו מכין שם תפאורה לסרט של היצ'קוק, אחרי שהתגלח
וניגב את הפנים הוא התיישב קצת לנקות את הנשק שלא תתפס בו
חלודה, הכל בגלל הלחות הזאת.
אבא שלו היה איש שקט מאוד, אמר שחשבו שיש איזה משהו דפוק בגנים
שלו, עם כל הנושא של ההלם אחרי לידה שקרה כבר פעמיים ברציפות,
ובגלל זה שלחו אותו לכל מיני בדיקות. את התינוק ששכב בתוך
האדמה בקבר קטן שיותר דמה לעריסה, כל זה לא עניין. הוא לא היה
צריך להתרוצץ בין המחלקות השונות לתת בדיקות דם או לדבר עם
פסיכולוג ולהגיד שהוא לא יודע למה היא הרגה גם את עצמה. הוא
ישן שינה תמימה בלי חלומות והיה תקוע בלי אפשרות להמשיך.

אחר כך השיגרה המלטפת שוב בלעה אותו לתוכה, מארב או משהו אחר,
ארוחת צהריים, מסדרים ובסוף הפצצות ומשום מה מנגינה עליזה של
ז'אק ברל, המנגינה התחילה לזרום לתוכו ברגע שהוא איבד את
ההכרה.
פעם הוא קרא איזה מאמר על ז'אק ברל שאמר שהעוצמה שלו היתה
טמונה בפשטות הכמעט ילדותית שהיתה לשירים הכואבים והשמחים.
ההתיחסות להכל היתה בשוויון נפש מלא, כמו דתי פונדמנטליסט אשר
מקבל את כל הדברים באהב ואמונה בלי לשאול שאלות.זאת היתה
מוסיקה מהירה ושמחה שבימים רגילים היתה מביאה לו חשק לרקוד
ואלס עם האפוד והנשק עליו או להתקשר לנירה וסתם להיות שמח שהיא
נמצאת בצד השני של הקו.

לנירה היה בדיוק מצב לא נעים כי היא צעקה כל כך חזק עד שהשכן
שלה התקשר וביקש שהיא תפסיק להזדיין ושככה הילדים שלו לא
יכולים ללכת לישון והם בכלל חשבו שמרביצים שם למישהו, נירה
הפסיקה.

כל מכלול האירועים שהתרחשו סביבו היו מקובלים עליו ולא היתה לו
כל התנגדות, איך אתה יכול להתנגד לגנבים קטנים שלאט לאט
מרוקנים אותך מתוכן, כל פעם קצת. כל מכלול האירועים היו בשבילו
מציאות.
בין כמויות המורפיום הבאמת גדולות שדחפו לו, ככה זה שחוטפים
רסיס בגודל של בדל סיגריה בין הצלעות ללב, הוא חזר בקנאות
למציאות הזו שהיתה מעומעמת והרבה יותר מעניינת ממה שהיה רגיל
בדרך כלל. מעליו הוא ראה כל מיני טיפוסים בחליפות לבנות
מחזיקים מכשירים שנראה כאילו הביאו אותם מהמרתפים של
האינקוויזיציה, אפשר היה לראות להם רק את העיניים כי כל שאר
הפרצוף היה מכוסה במסיכה לבנה, והעיניים היו מודאגות ועייפות
כמו שיש רק לאנשים שראו את עצמם יותר מידי פעמים את עצמם
בחולים ששכבו מתחתם מפקירים בלי יותר מידי ברירה את הגורל שלהם
בידיים הלבנות בריח גומי.

ושוב זה חזר היציאה מתוך הפריים המעומעם פנימה לתוך תת ההכרה
שהיתה ברורה.
יום שבת בצהריים שמש חזקה שמסנוורת ודופקת על הראש כמו פטיש,
הוא לבש חליפה שחורה ארוכה שמתחתיה חולצה ועניבה, היה בערך
ארבעים מעלות בחוץ והוא הרגיש שלאט כל הדם אצלו רותח.
מולו שלושה אנשים היו עסוקים בלפצוע קבר קטן באדמה, הם כבר
פשטו את החלק העליון של החליפה. לידו עמדה אישה יפה אפילו יפה
מאוד עם שיער חום ועיניים כחולות בלי מבט היא הסתכלה קדימה
לכיוון שדות החיטה. השדות היו צהובים.
אחר כך הארון החליק פנימה כאילו לא היה מקום יותר טבעי בשבילו,
אותו שיר של ז'אק ברל המשיך להתנגן רחוק מאותו בית קברות
מכיוון בקתת עץ שאפשר היה לראות באופק או משהו דומה והיא היתה
חלשה רק צליל דק.
משהו סינוור אותו ושוב הוא חזר להכרה, או לפחות ממה שנשאר ממנה
וההרגשה הראשונה היתה פחד נורא, את הפחד הוא זיהה לאור הכיווץ
הפתאומי החזק בבטן.
הוא פחד לגמור כמו אותו תינוק ששכב שמה מתחת לאדמה והרופאים
נראו לו פתאום כמו עדה של נשרים שרק מחכים לראות אותו מת, לקחת
לו את האיברים ולחבר אותם לכל מיני חברה שהיו צריכים חלקי
חילוף, הוא רצה לצעוק או לקום ולברוח במקום זה הוא הזיז את
האצבע לאות מחאה, מישהו ראה את זה והתחיל לפתח תקווה.
פתאום רוב האנשים יצאו החוצה ומולו היה פרצוץ מוכר ודואג שקצת
בכה והחזיק את היד שלו נורא חזק ככה שזה כאב, היא דיברה איתו
והבטיחה שהכל יהיה בסדר. למען האמת זה נראה כאילו היא מנסה
לשכנע את עצמה, אחר כך היא קמה ללכת לא לפני שנישקה לו את
המצח.
כמה דמעות נשארו לו על הלחי וגירדו.
הגירוד נעלם בשל הצלילה המחודשת ואותו שיר עמום של ז'אק ברל
שהמשיך באותה עקביות עיקשת לצאת מאותה ביקתה בקצה השדה, האישה
מסתכלת לו פתאום לתוך העיניים והוא מרגיש קצת מבולבל או נבוך.

ואז היא מזמינה אותו לכוס קפה בזמן שמנסה לשחרר את השימלה
הלבנה שלה שנתפסה בשיח יבלית יבש. השמלה נקרעה קצת והוא שם לב
שלא נשארו כמעט אנשים בהלוויה הזו, רק שלושת האנשים שחפרו את
הקבר, הם ישבו נשענים עם גבם לגזע של שיטה בוכייה שותים
לימונדה קרה.
הוא עושה לשלושה שלום עם היד כמו איזה ילד קטן שאימה שלו לוקחת
אותו לבית הספר והולך איתה, הם חוצים את השה בשביל קטן, היא לא
אומרת כלום רק ממשיכה ללכת בקצב קבוע גוררת קצת את הרגליים.
בגלל השתיקה שלה גם הוא לא אומר.
לאט לאט שומעים יותר טוב את השיר, והם נכנסו כבר פנימה, בפנים
שולחן עף מצופה פורמייקה ירוקה בהירה, והיא אומרת לו לשבת
ומחממת מים בפ'יג'אן, אחרי שהם שותים את הקפה היא שוכבת איתו,
הוא מרגיש נבלע בתוכה ונעלם.
ברגע הראשון שלא הסתכלה עליו, סוקרת במין גאווה את הגוף הרזה,
הוא התלבש והספיק לברוח דרך הדלת.
אותו שיר המשיך לרדוף אחריו גם כשיצא כבר מהביקתה הקטנה גם
שעבר בהליכה מהירה את השדות לכיוון בית הקברות של הקיבוץ, גם
כאשר התנהלה אותה שיחה מוזרה עם התינוק המת.

דב הגיע לבית הקברות, שם הוא ראה את התינק יושב על גדם של עץ
ומעשן סיגריה, התינוק הוציא קופסאת סיגריות מהכיס של הסוודר
הוורוד.
- רוצה?
דב היה די מופתע אבל התעשת מהר מאוד ןלקח את הסיגריה שהתינוק
הושיט לו.
- איך יצאת מהקבר.
- חתיכת טמבל אתה יודע שאתה לא ממש בהכרה לא?, ושאתה בלי ההכרה
שלך הכל אפשרי.
דב הבין וחייך איזה חצי חיוך לכיוון הרצפה, בשביל להיות באותו
גובה עם התינוק הוא התיישב על האדמה.
שניהם עישנו את הסיגריות שלהם וכמעט לא אמרו מילה עד שדב שאל
אותו מה בדיוק קרה והתינוק אמר שאמא שלו חתכה לו את הוורידים
וככה הוא מת, אבל הוא לא ועס עליה או משהו כזה פשוט זה היה הלם
שאחרי לידה וזאת תופעה רפואית מוכרת לפחות ככה הסבירו לו אחרי
שהוא מת.
- רגע ועכשיו איך אתה חי, מה אתה עושה.
- קודם כל כמו שאתה יודע אני מת, ואפילו די הרבה זמן.
- ואיך זה להיות מת?
- זה בדיוק אותו דבר כמו לחיות רק שיש עליך הרבה אדמה
- זהו?
- ואתה לא נושם, או אוכל, או גדל, או חולה, או רואה טלוויזיה,
או גולש באניטרנט אתה פשוט לא עושה כלום.
- אז מה עושים?
התינוק סיים את הסיגריה וזרק אותה ליד הקבר של חיים שהיה
מהמקימים של הקיבוץ ואחראי על הרפת בזמן שחי.
- אתה יושב בקולנוע ענקי ורואה את החיים שהיו יכולים להיות לך
בסרט, בדרך כלל זה סרט נחמד מה שמפריע זה שאתה לא יכול לקחת אף
החלטה, ז"א אתה יכול לקחת החלטות אבל שום החלטה לא ממש משנה את
הסרט.
דב חשב בשקט שזה ממש כמו לחיות אבל לא אמר כלום אחר הוא חשב
שזה יותר טוב מלחיות כי אתה לא מצטער על אף החלטה שלקחת.
- ומה קורה אחרי שהסרט נגמר.
- כמעט כמו בכל סרט אתה יוצא לעשן סיגריה ואחר כך חוזר לראות
שוב.

דב והתינוק נפרדו כידידים כמו שנהוג לומר ואז הוא חזר למציאות,
כנראה שההשפעה של המורפיום התחילה להתפוגג.
שוב החדר הלבן או חדר אחר כנראה שהעבירו אותו אליו, והסדינים
המעומלנים נטולי ריח, הוא פקח את העיניים כך שהדברים הפכו
ברורים פחות או יותר וכבר לא מטושטשים כמו קודם.
לא היה אף רופא בחדר כנראה שהיתה להם איזו הפסקת קפה או שהם
כבר התייאשו מלנסות להחזיק אותו חי והלכו להגיד לאנשי הצבא
שהיו בחוץ לארגן כיתה למטחי כבוד. ככה או ככה הוא כבר לא פחד
למות, הוא היה רגוע למדי ונכון לגמור עם זה בכל רגע נתון. יצר
החיים הזה עדיין הזכיר לו מידי פעם שהוא קיים, העלה לו זכרונות
או ריח של בושם ושיער על הכרית. כל זכרון כזה עשה לרגע תחושה
לא נעימה בבטן אבל מהר מאוד נבלע בתוך שני המילים שהמציאות לא
הפסיקה להדהד לו לתוך הראש "הכל בשליטה", ואם הכל בשליטה אז מה
יש לו לדאוג ולחשוב על דברים אחרים נשאר רק להניח את הראש על
הכרית ולהמתין.
הוא הסתכל קצת הצידה, ליד המיטה היתה מונחת שידה לבנה שעליה כל
מיני שקיות של אינפוזיות, קפסולות שבורות,פדים, תחבושות ושני
זרי פרחים די גדולים עם פתקיות עליהם, לא היה לו כוח לקרוא מה
היה כתוב על הפתקיות.
לחדר נכנס מישהו לבוש בגדים לבנים, כאילו שיש מישהו במקום הזה
שלובש בגדים בצבע אחר, היה לו שיער שחור ארוך וזקן צרפתי.
- מה אתה עושה פה?
דב שאל את האיש והיה מופתע לגלות שהוא בכלל יכול לדבר וכבר
חיפש איזה משהו טוב ורציני להגיד כמו שהגיבורים כל הזמן אומרים
בסרטים, איזה טוב למות בעד ארצנו כזה.
- באתי לנקות.
אמר הטיפוס ואסף את כל האינפוזיות ואת שאר הדברים שהיו מונחים
על השידה, אחר הוא זרק אותם לתוך שקית שקופה שהיתה קשורה לו
למכנסיים.
- אתה רואה עכשיו הרבה יותר נעים ונחמד לגור פה.
לא היה איכפת לו בכלל שנחמד לגור בחדר ההוא הרי במילא הוא עמד
למות, וחוץ מזה הוא גם לא הבין למה הטיפוס ההוא דיבר אליו כמו
שמדברים לילד מפגר, הוא פחד שהכניסו אותו בטעות לאגף של
האוטיסטים.
- למה אתה מדבר אלי ככה?
- איך?
- כמו לילד מפגד.
- ככה אני מדבר לכולם.
דב נרגע קצת, הוא לא היה באגף של האוטיסטים אבל הדאיג אותו
ששמו אוטיסטים במקום אחיות. בכל מקרה הוא לא רצה לבזבז את
המילים האחרונות שלו על איזה מפגר שבמילא לא יבין כלום, אז הוא
שתק.
הבחור הסתלק משם אחרי שסיים לנקות את החדר ושוב הוא נשאר לבד
בוהה לו בתיקרה, ההשפעה של המורפיום חלפה יותר מידי מהר והיה
לו כאב חזק מאוד בבטן, כאב לו מאוד והוא כבר רצה שאיזה מישהו
יבוא ויתן לו קצת מורפיום שיחזיר אותו לתת ההכרה החמים.הכאב
עשה אותו חד והראייה כבר לא הייתה מטושטשת וככה גם שאר החושים.
אחרי חצי שעה בערך שהוא הבין שהוא יכול להזיז את האיברים שלו,
או את רובם, דב התחיל לזרוק כל מיני דברים לכיוון הדלת כדי
שמישהו כבר יבוא. הוא זרק גם את הכרית שלו בגלל שהיא נרטבה
מהזיעה. בכל מקרה בסוף הגיעה אחות אבל בדרך לזה כבר חילחלה
אליו התובנה שכנראה הוא לא הולך למות מה שדי איכזב אותו, עכשיו
שהוא כבר השלים עם העובדה וכל זה. פשוט הוא כבר התרגל לרעיון
והתחיל לתכנן כל מיני
שיעבירו לו את הזמן, הוא אפילו רצה להכין כסף קטן בשביל
פופקורן. ופתאום הוא מגלה שהוא לא הולך למות, והדבר בא לו
בפתאומיות לא בתהליך מודרג ואיטי ככה שיהיה לו קל לבלוע את
הגלולה. האחות היתה כוסית לא נורמאלית בניגוד למה שהוא הכיר
מבתי חולים אחרים היא הסבירה לו שהוא עבר איזה ניתוח בבטן
ושעכשיו הכל בסדר איתו ושעוד חודש מכסימום הוא יוצא מהבית
חולים. דב חשב שאם היה לו מזל מלכתחילה הוא לא היה חוטף רסיס
בגודל של מטאור בבטן, כנראה שהכל היה בשליטה ומנת המורפיום
שהאחות הכניסה לו התקבלה ברצון. הכל הפך שוב להיות עמום והחיוך
שלה הלך והתרחק ממנו עד ששוב הוא חזר לאותו שדה.
זה היה לפנות ערב קצת אחרי השיחה עם התינוק. השיר של ז'אק ברל
נקטע לשניה כשהיא ירתה לעצמה כדור בראש הוא הסתובב שם בשדה לא
יודע לאן ללכת, העולם הזה ניסה לפלוט אותו כל הזמן למציאות,
הוא כבר לא היה שלו יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלוהים לא היה
כאן







יהודי תועה,
טועה ומטעה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/01 12:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז עמית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה