New Stage - Go To Main Page

מישי בן-דב
/
רק מרחוק

ישבתי מול המחשב ודיברתי עם חבר טוב שלי, אלירן. ככה סתם
דיברנו, כרגיל מדי פעם דוחפים איזו ירידה קטנה ואני מתפוצצת
מצחוק כשכל מי שישב בסלון מתחיל לשאול "מה מצחיק?" ואני כרגיל
עונה "לא משנה." אבל ממשיכה לצחוק.
אז ישבתי ושאלתי אותו ככה בצחוק, "מה היית עושה אילו היית הופך
פתאום לדרקון?"
התשובה שלו הייתה, "הייתי חוטף אותך ומביא אותך לאיזה מקום
שקט, רק שנינו." והוסיף סמיילי קורץ. חשבתי שהוא סתם צוחק אבל
תחושה מוזרה נשארה לי בבטן.
מאוחר יותר כשהתכוונתי ללכת לישון נפרדתי ממנו ב"לילה טוב."
והלכתי לחדרי.
ישבתי שם כמה דקות, בטני כואבת במקצת אבל לא מאיזו בעיה במערכת
העיכול או משהו באיברים הפנימיים או איזה פצע שהיה לי על העור,
זה גם לא היה כאב של רעב שלמרות שהוא תקף אותי פעמים אחדות
ידעתי מהו, זה היה יותר כמו דגדוג רק שזה היה מוזר, כאילו משהו
עובר בתוך הגוף שלי, משהו זר.
קמתי ממיטתי והלכתי למקלחת. עדיין תקפה אותי התחושה המוזרה
הזאת, כאילו משהו לא כשורה. לא ידעתי מה זה אבל זה היה שם וזה
לא היה בסדר. כשחזרתי לחדרי, עטופה במגבת, ההרגשה הזאת תקפה
אותי שוב ובכל הכוח. הרגשתי כאילו משהו נכנס לי בכח לגוף,
הלכתי צעד אחד אחורה והרמתי את מבטי אל החלון.
אני לא יודעת למה דווקא אל החלון אבל לשם הועף מבטי וכמו
שצפיתי מראש לא היה שום דבר שונה ממה שבדרך כלל רואים מהחלון
בחדרי, כביש, כמה בניינים, מכוניות, כמה אנשים, וכמה עצים.
"מוזר." פלטתי מפי והמשכתי ללכת אל הארון כדי להוציא את
הפיג'מה שלי.
המגבת נפלה לי, התכופפתי להרים אותה ושמעתי רעש מוזר. זה הזכיר
לי אנחה אבל לא הייתי בטוחה, זה היה חייתי טיפה אבל, לא
יודעת... זה נתן לי תחושה רעה וצמרמורת חלפה לכל אורך גופי.
התלבשתי במהירות, מנסה כמה שיותר להתחבא מהחלון שנראה לי קצת
מאיים עכשיו כאילו... הממם... זה נשמע טיפשי... דיי
פרנואידי... כאילו מישהו שם...

ישנתי שינה טרודה. החלום שחלמתי היה מוזר. בחלום אני ברחתי מצל
שחור גדול בתוך עולם שחור, זה היה נורא.
מתי שהוא הוא תפס אותי. בידו האחת הוא החזיק את שתי ידיי
בחוזקה ובידו השנייה ליטף את פניי. עורו היה מחוספס אבל נעים.
חייכתי, זה היה חלום טוב.

'בוקר?' שאלתי את עצמי כשהרמתי את ידי לעצור את השעון המעורר
שלי מלהמשיך לצלצל. 'כבר?'
לא רציתי להתעורר מהחלום הנפלא שלי אבל התעוררתי.
מתוך הרגל קפצתי על רגליי והתחלתי להתמתח תוך כדי מוציאה בגדים
מהארון. 'מוזר.' חשבתי כשהבטתי בחלון. לא יכולתי להגדיר מה
מוזר אבל לפתע החלון כבר לא היה מאיים, הוא היה כרגיל, משעמם
אבל לא מאיים.
יצאתי מהחדר והלכתי אל המחשב לשיחת הבוקר שלי עם אלירן. "בוקר
טוב." כתבתי לו.
"בוקר טוב." הוא ענה והוסיף. "איך ישנת?"
"מצוין." עניתי והוספתי פרצוף מחייך.
"באמת?"
כן, היה לי חלום נורא מוזר... הוא היה מפחיד בהתחלה אבל בסוף
היה טוב." והוספתי. "רק חבל שאני לא זוכרת אותו."
"באמת חבל," כתב. "הייתי שמח לשמוע אותו."
"ואיך אתה?" שאלתי.
"כרגיל, ישנתי כמו בול עץ."
צחקתי והמשכנו בשיחה. סיפרתי לו שאבא שלי הרשה לי לקחת סרטים
מהבלוק בסטר שבקניון חולון ולכן אני לא אהיה באיי סי קיו כמה
זמן, טוב דיי הרבה כי אני הולכת ברגל.
"איזה?" הוא שאל.
"אני לא יודעת... איזה כדאי?"
"לא יודע, אבל אני מציע לך משהו עם דרקונים."
"כמובן! לא יהיה יום שתציע לי משהו בלי דרקונים." צחקתי עליו.
אלירן הצהיר בפניי שהוא חולה על דרקונים.
"מתי את הולכת?"
"בשבע בערב."
"מה?!"
"מה אתה המום?"
"כל כך מאוחר?"
"לא כזה מאוחר, וחוץ מזה, מה רע?"
"את לא פוחדת?"
"לא."
"הא! זה מה שאני אוהב אצלך, לא פוחדת משום דבר!"
"תזכיר לי למה אני צריכה לפחוד."
"את יודעת, בחורה (י) הולכת ברחוב בחושך? זה דיי מזמין צרות."
"תפסיק לדאוג."
"אני לא דואג!" אמר ואז הוסיף. "אבל בכל מקרה, תחשבי על זה,
אולי תצאי קצת יותר מוקדם?"
"אלירן."
"מה?"
"תפסיק לדאוג."
"טוב."
הייתה דממה לרגע עד שכתבתי. "אלירן?"
"מה?"
"מה זה: (י)?"
"לא משנה."
"נו!"
"עזבי."
"נו בבקשה."
"לא."
"נו אלירן, בבקשה!"
"דנה די!"
"אוף טוב!"
בשש הוא הודיע לי שחבר שלו ביקש ממנו לבוא אליו שיעזור לו
במשהו.
"אתה עוד תחזור לפני שאני יוצאת?" שאלתי.
"לא נראה לי, אני צריך לעזור לו במתמטיקה והוא קצת דביל אז
ייקח לי קצת זמן."
"או... טוב נו."
"ביי."
"ביי."
והוא התנתק.
בשבע יצאתי מהבית תוהה איך אלירן מסתדר עכשיו עם חבר שלו. שעשע
אותי המחשבה על אלירן היושב בביתו של חבר שלו שובר את הראש
בניסיון לגרום לחבר שלו להבין.
הלכתי מהר והגעתי לקניון תוך רבע שעה.
לקחתי שני סרטים שעדיין לא ראיתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
הלכתי דרך הכביש החדש שבנו.
הוא היה עדיין חשוך, המנורות עדיין לא נדלקו. לא פחדתי. המשכתי
ללכת והגעתי למחצית הדרך כששמעתי את צחוקם של שלושת האנשים
שהכי לא הייתי רוצה לפגוש, מאור, נועם ועידן. שלושת הערסים אבל
לא סתם ערסים, ערסים הכי ערסים שיכולים להיות, מאלה שעוד
יכולים לדקור ילד בן 6 אם הוא מעצבן אותם (אפילו יותר גרועים
מעודד...) 'אוי שיט!' חשבתי. 'איזה פאק! דווקא עכשיו? הם?'
לפתע תקפה אותי הרגשה מוזרה, אחרת, בחיים לא הרגשתי ככה, כאילו
הבטן שלי מתכווצת ואומרת לי להתכופף.
לא התכופפתי והיא חלפה.
המשכתי ללכת תוך כדי שאני עוברת בשקט- בשקט בעבר השני של הכביש
אבל עם ראש מורם.
"היי, תראו מי פה." צעק מאור.
שתקתי, לא היה לי כח אליו.
"שלום לך." הוא אמר. "מה בחורה שכמותך עושה בחור שכזה?"
"אחת, זה לא עניינך." אמרתי ועיניי נצצו בכעס. "שתיים, אם זה
חור אז אני בהחלט מבינה למה אתם נמצאים כאן."
"אוהו." הוא אמר ופנה אל חבריו. "יש לה פה."
עידן קם והתקרב אליי. "יש לה גם ידיים."
נועם התקרב אליי מהצד השני. "ורגליים."
ומאור מקדימה "ואחלה שדיים."
הם צחקו ואני הלכתי אחורה.
"בואי, בואי הנה בובה." אמר עידן.
הלכתי צעד נוסף אחורה, הם שמו לב לעובדה שאני מבוהלת.
מאור לקח לי את השקית עם הסרטים. "אוהו, סרטים...יפה..." הוא
אמר ובחן את הסרטים.
"מאור תחזיר לי אותם!" צעקתי עליו וחבריו תפסו אותי.
"בוא נראה." הוא אמר בעודי מנסה להשתחרר מאחיזתם של חבריו.
"אוהו, נחמד... 'קטע מהסרטים' סרט טוב, ראיתי אותו פעמיים, ומה
עוד?" הוא חייך והוציא את הסרט השני. "מה? לא ראית את 'רוד
טריפ'?"
לא עניתי והוא התעצבן. "הא?"
הם הפילו אותי על הרצפה והוא החל ללחוץ לי על הבטן. "אני לא
שומע תשובה." אמר ודמעות החלו לרדת על פניי, לא יכולתי לנשום
וגרוני צרב.
"ל-"
"מה?"
"ל-ל-"
"אני לא שומע."
"ל-לא!" צעקתי.
"יפה, יפה."
לפתע תקפה אותי הרגשת בחילה קשה שגרמה לי להסתובב מהר אל
הכביש.
"אהההה!" נשמעה צעקה ושלושת הבנים כבר לא היו שם.
"מה?" פלטתי והבטתי לצדדים.
זה קרה מהר מדי, לרגע אחד הייתי על הכביש, מרוחה על הרצפה ורגע
שני באוויר כשיד ענקית ומחוספסת אוחזת בי בחוזקה אבל זה לא
כאב, זה היה נעים והמגע היה מוכר לי. אבל טוב, לא בדיוק ניסיתי
להיזכר מאיפה, כמשהו ענקי שתפס אותי מעיף אותי מעל העיר.
צרחתי כמה פעמים אבל הוא לא הפסיק לעוף. מתי שהוא הפסקתי לצרוח
ואיך שהוא נרדמתי.
כשהתעוררתי הבנתי שאני שוכבת על משהו, זה היה קש וקצת קוצים.
היה לי טיפה קר אבל כל זה לא היה אכפת לי כשראיתי שאני נמצאת
על הר גבוה מאוד.
"מה?!" פלטתי.
"אל תדאגי," אמר קול מאחורי. "זה בטוח כאן."
סובבתי את ראשי וכמעט התעלפתי מרוב בהלה. מולי עמד דרקון שחור
כפחם, בעל עיניים אדומות- חומות וקשקשים שחורים ומבריקים.
"אל תיבהלי." הוא אמר לי אבל לא יכולתי להוציא מילה מפי. "אני
לא איך להסביר לך את זה אז אני אהפוך למשהו שאת יכולה קצת יותר
להתחבר אליו." והוא הפך ל...עד כמה שזה מוזר... לנער, בן 16.
"היי." הוא אמר ואני עדיין המומה. "נעים להכיר, אלירן." והוא
קד קידה אבל אני לא יכולתי להוציא מילה מפי. "אוקיי, אני מבין
שאת קצת המומה."
"ק-"
"כן?"
"קצת המומה?" אמרתי בעוקצנות.
הוא חייך.
"מ-מה?"
"אני אסביר, שנייה." הוא אמר ונשם נשימה ארוכה. "טוב תראי, כמו
שראית אני דרקון... אבל דרקון מסוג מיוחד, אני צ'ן, הצ'נים
יכולים להפוך למה שהם רוצים ואני חייתי בתור ילד וגודלתי על
ידי בני אדם. הוריי נטשו אותי כשהייתי בן יום והשאירו אותי
בצורת בן אדם. מלפני שנה גיליתי את היותי דרקון." הוא עצר לדקה
ונשם שוב. "את מבינה עד עכשיו?"
"שאלה טיפשית לא?" צחקתי. "אני חושבת שכן אבל... טוב יש לי
הרבה שאלות."
"אני מתאר לעצמי." הוא צחק.
"אז למה אני פה?" שאלתי.
"תראי מאז שאני מכיר אותך, מהיום שהתחלנו לדבר באיי סי קיו
התאהבתי בך." הוא נשם עמוקות ואני הייתי המומה. "רציתי לראות
אותך ולכן אני התחלתי לעקוב אחרייך עם עיניי." הוא נשם שוב.
"בהיתי בך מהחלון ושמרתי עלייך ממרומים, גרמתי לך לתחושות
מוזרות כשהיה צורך בכך, בהיתי בך כשאת ישנה, אוך כמה את יפה!"
הוא אמר בקול מתענג. "אני מכיר את כל גופך." לא אהבתי את המשפט
הזה והבנתי למה הוא התכוון, הוא הכיר קצת יותר ממה שהוא היה
צריך לדעת. "ואני חושב ששמת לב לשינוי כי בזמן שאחרון הייתי לא
זהיר, שמת לב לזה שאני שם ואף עזרתי אומץ לגעת בך כשישנת."
הוא השתתק.
אני רציתי לשאול משהו אבל קצת כעסתי על העובדה שהוא הציץ וראה
דברים שהוא לא היה אמור, זה קצת הביך אותי.
"אני הייתי..." הוא התחיל להגיד, הבטתי בעיניו השחורות. "אני
הייתי רוצה ש..." הוא עצר שוב.
"מה?" פלטתי.
"את רוצה להיות דרקון?" אמר.
"מה-?"
"או יותר נכון דרקונית?"
"מה?!" הייתי המומה. "איך?"
"אני הכנתי שני שיקויים, אני טוב בכימיה כמו שאמרתי לך שבוע
שעבר." הוא אמר ונזכרתי. "שיקוי ראשון יהפוך אותך לדרקונית וכך
נוכל לחיות ביחד." והוא הביט בי בתקווה. "והשני, יעלף אותך ואת
תשכחי את הכל."
הייתי המומה, לא ידעתי מה לעשות. הוא הראה לי את שני הבקבוקים.


קמתי בבית אחרי לילה ארוך ומוזר, 'שיו איזה חלום...' חשבתי
וקמתי מהמיטה שלי.
הלכתי להסתכל על המראה וראיתי משהו מוזר, חולצתי הייתה קרועה
ועל עורי היה חרוט,
(י) = יפיפייה.
רצתי אל המחשב אבל הוא לא היה שם, רק מכתב ובוא משפט אחד,
"נסעתי לארה"ב, אני לא חוזר."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/5/03 11:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה