היא הולכת. צעד ועוד צעד. פוסעת בשביל - מקפצת. בחום אימים.
חושבת על החיים שלה, מה קורה איתם, מה היא עושה לעצמה. לא
יודעת למה, אבל טוב לה ככה. ופתאום כשהיא חושבת על זה - נמרח
לה חיוך על הפנים. כזה חיוך גדול, חיוך גדול ומטורף, חיוך שרק
היא מבינה את המשמעות שלו.

אף אחד לא מבין אותה, כמובן, היא סגורה וביישנית. ככה היא
נולדה. זאת האישיות שלה. אבל אף אחד לא יודע, שיש לה כל כך
הרבה מה לומר, והיא רוצה שישמעו אותה, שישמעו את הצרחה שלה ,
את הנפש שממלמלת חרישית - תעזרו לי . אבל היא בשלה, ממשיכה
לשתוק, מבטלת את עצמה. כי ככה, סתם לא בא לה להוציא מילה - ככה
טוב לה.

תשתקי ילדה תשתקי. את לא רוצה להתבגר נכון? תשארי ילדה, בנפש
ובמידה.
אז מה אם את כבר לא פורייה, אוי לא, רק לא זה, הנשיות שלך
הלכה, אז מה עדיף לך להיות שמנה?

היא לא רוצה להתעורר בבוקר. פשוט לא רוצה. היא לא רוצה ללכת
במסדרון כשכל האנשים והקולות סביבה. היא רוצה לשקוע בחלומות,
להשאר מכווצת ומקופלת במיטה - על השמיכה, כי ככה טוב לה. טוב
לה להיות בודדה.
טוב לה ללבוש מסיכה, איפור כהה שלא שייך לה. שמסתיר אותה - אין
לה מה להיות גאה.

נושמת נשימה ארוכה. יוצא עשן, כל כך יפה, סמיך כזה. זה הזמן
שלה עם עצמה - לחשוב על מה שהיא עברה, מה שהיא עושה. ושוב
כבדרכה, היא מרוצה. הלב שלה נשבר לרסיסים, כואב לה כל כך. והיא
בוכה ובוכה, מקופלת בתוץ עצמה, לא מדברת, רק הדמעות מדברות
בשבילה.

ומה קרה ילדה? אכלת קצת אפונה... ילדה רעה! הפרת את השבועה!
היית רעבה? מחר יום חדש. מחר תתחילי כהלכה! מחר לא תאכלי, גם
לא מחרותיים. ביום שישי תאכלי מלפפון אחד או שניים.  

יש לה כל כך הרבה ללמוד, ולהרוויח. היא כל כך מוכשרת כל כך
יפה. והיא לא יודעת לאהוב את עצמה. אבל היא רוצה, אווו היא כל
כך רוצה.
כל פעם שהיא קמה - היא נופלת עמוק בחזרה. היא נשברת.
והפסיכולוגית הזאת בכלל לא עוזרת. מוציאה ממנה את המיצים,
מערבלת את כל מה שלא אכלה, עושה לה כאב. הוא דוקר לה, בכל
הגוף. כי היא משקרת. כל הזמן. לכולם.

זה התחיל לפני שנה, היא עוד היתה צעירה. וסתם היה לה קשה, היתה
לה בעיה. וכמובן בדרכה הרגילה, היא לא ביקשה עזרה. אלא פנתה
לקול ההוא - שהוא יגיד מה עליה לעשות, שהוא יתן עצה. זאת הייתה
הבריחה שלה. הייתה.

איכזבת אותי. איכזבת. נטשת אותי. התעללת בי. ילדה שלי, את
תמותי אם תאכלי! את תרגישי רע! כולם רוצים שתהיי עצובה, שתהיי
בודדה, שונאים אותך, כולם נגדך, רק אני איתך. תסמכי עליי ילדה,
תני לך יד. אני פה בשבילך, אני איתך - כולם נגדך.

והיא בכל מקרה ובכל  סיכוי, הולכת ישר, בתוך הקיר. נדפק לה
הראש כבר. וזה לא ייצא לעולם. מחשבת ומחשבת שוב ליתר בטחון -
יצא לה 120. כלום. מחר רק 100 היא קובעת לעצמה. הקול מוחא
כפים, ושוב החיוך הזה.

היא הולכת. צעד ועוד צעד. פוסעת בשביל - מקפצת. שומעת מוזיקה
ומחייכת. הרוח נושבת על הגב שלה, וסוף סוף, היא מצליחה להעריך
את זה. היא למדה להסתכל על הכל בצורה אחרת. העצים, כל כך יפים,
איך היא לא ראתה את זה קודם? והרוח החמימה שנושבת על הגב שלה,
כל כך נעימה, והיא מרגיעה אותה, וכבר לא כל כך רע לה. והיא כבר
לא בחרדה. לא איכפת לה. היא חזקה. היא התגברה. לא על הכל,
כמובן, יש עוד חלק לא ברור. אבל סוף סוף היא הבינה, שלא כולם
נגדה, אף אחד לא נגדה, זה היה הקול בראש שלה, שהוביל אותה. הוא
הוביל אותה נגד האור, השלווה, נגד האהבה.

היא עדיין בוחנת מול המראה, ועדיין לפעמים בוכה, וסופרת. אבל
ה-כ-ל כל כך נראה אחרת. והיא גאה בעצמה כל כך, על הדרך שעברה,
על המכשולים שהיא טיפסה. כמעט לבדה.

והכי הכי, אני גאה בה. בי.