למה הם מסתכלים עלי בכלל?
יש אנשים ששמים לב, ויש כאלה שמתבוננים, יש אנשים שבוהים ויש
שכאילו לא רואים.
אבל הכי מעצבן אלו אנשים שמסתכלים.

טינה הייתה בת 15 כאשר נסתיימו חייה בפתאומיות, אחרי שתיכננה
במשך חודשים להתאבד.
אף אחד לא ציפה שדבר כזה קטן יגרום למוות, כנראה בשביל טינה זה
היה הקש האחרון.
לטינה הייתה לוויה מפוארת ומכובדת, המון אנשים מהמשפחה , מבית
הספר מהתנועה ומהמגמה לאומנות שהתחילה השנה התאספו סביב קברה
בלב כבד.
אפילו בת הדודה של טינה מארצות הברית טסה במיוחד כדי לכבד את
טינה ברגעיה האחרונים מעל פני הקרקע.
כולם בכו. הם דיברו על כמה שהיא הייתה נשמה טהורה , בת אוהבת,
חברה טובה ומסורה וכל הבולשיט הרגשי. אם טינה הייתה יודעת מכל
זה היא כנראה הייתה מקיאה בקבר של עצמה.
את המוות שלה תכננה טינה מראש- היא בחרה התאבדות בתלייה! לאקדח
לא היה לה רשיון ולא היה צוק קרוב  מספיק לבית שלה כך שהיא
נאלצה להסתפק בזה.
היא שקלה את היום המדוייק והמקום המושלם. אחרי תיכנונים של
חודשים הגיע היום הגורלי בו טינה תשים קץ לחייה.

זה היה עוד בוקר של עוד יום, שוב הצילצול הנוראי של השעון
המעורר וחצי דקה אחריו הצרחות של אמה " טינהההההההה, בוקר!",
שוב הקור הזה שתקף אותה כאשר זזה , שוב אותה תחושה של יאוש
ודיכאון שליוותה אותה בזמן האחרון.
"איזה כיף להתחיל ככה את היום!" חשבה היא לעצמה. בעוד עדיין
שוכבת במיטה ומורחת את הדקה שינה שנשארה לה עד שאמא שלה תצרח
שוב, טינה החלה לחשוב מחשבות זדוניות על העולם שמעבר לפוח,
ביום חורף קר. "אכן כיף"
היא לקחה תיק גדול בו הכניסה: פנקס ,דיסקמן , כסף, מצית את
הספר האהוב עליה וכמובן חבל עבה וארוך. הפנקס לקחה בכוונה לשמש
אותה לכתוב את מכתב התאבדותה בו היא נפרדת מהעולם ומאשימה אותו
באחד. היא יצאה מהבית, והחלה ללכת ברחוב הראשי.  
היא התבוננה בתנועת המכוניות העצבניות בבוקר, בחנויות נפתחות
,ברחוב הקם לחיים, ובאותו הזמן חשבה בקדחנות על התאבדותה שלה.
הרי לשם כך היא קמה באותו בוקר.
באותו הזמן לקחה חברתה של טינה, הרי זו אני, פניה חדה מרחוב
צדדי  לרחוב הראשי בדרכה לעוד יום בבית הספר. אחרי שקמתי רעננה
ביום הצלול והנעים הזה, התלבשתי, הסתרקתי, התאפרתי ויצאתי בשיא
הפוזה מהבית, ראיתי את טינה הולכת בכבדות ברחוב. ניגשתי אליה,
"היי טינוש מה שלומך מותק?"
נהמה חלושה נשמעה, הסתכלתי על טינה- שיערה פרוע, בגדיה
מרופתים, פניה חיוורות ושני קווים שחורים עיטרו את תחתיות
עינייה. " טינה את בסדר?" , "כן" , "בוקר רע הא?" "כן" היא שוב
ענתה.
המשכנו ללכת לבית הספר. כנראה טינה לא רצתה לעלות חשד לכן הלכה
איתי, למרות שנראה לי שזה לא היה תיכנונה.

טינה הגיעה עם חברתה לבית הספר, " המקום האחרון בו היא רוצה
להיות". טינה הייתה תלמידה  מצטיינת,  אבל קיבלה רק נכשלים
בתעודה האחרונה שלה. זה בגלל שהיא והמורים לא הסתדרו כל כך
,זאת בשיא עדינות הניסוח.
טינה לא אהבה אף פעם להתווכח, לא לריב ולא להעליב. בעייני הכל
היא הייתה ילדה עדינה, יפה וביישנית אך...
מתחילת השנה היא מתעלמת לחלוטין מהמורים, ולא בכוונה בכדי
לעצבן אותם, אלא כאילו היא לא רואה אותם... לכן הם שנאו אותה
כל כך. מהמבחנים גירשו אותה בטענה שגם ככה היא לא יודעת כלום,
למרות שיום לפני הייתה היא עוזרת לכל הכיתה עם החומר. המורים
החליטו בסופו של עיניין להתקשר להוריה ולדווח על התנהגותה
המוזרה של בתן. מאז ההורים שלה עצבניים כל הזמן וצועקים עליה
בלי סוף.

במסדרון בית ספר הלכה טינה לכיוון הכיתה, לפחות תוכל להפרד
מהמקום לפני שהיא עוזבת.
עברו שעתיים, בהם היא פשוט בהתה במבט נבוב בחלל בעוד הילדים
סביבה הסתכלו עליה במבטים תמוהים. "למה הם מסתכלים עלי בכלל?"
מה זה עניינם אם אני רוצה למות או לא"?
אחרי השעתיים באה ההפסקה. טינה יצאה מהכיתה בראש נפול ואחריה
הלכה לואיז.
"ילדת השטן".  

כמה שטינה שנאה את לואיז, וכמה שלואיז נהנתה להתעלל בטינה
כאילו זוהי מהות חייה. כל  יום לואיז השפילה אותה יותר ויותר
וטינה פשוט התעלמה.
"מסתכלים.. כאילו זה עיניינם, מקיפים אותך במעגל עיניים מאשים
כך שאתה מרגיש קטן וטיפשי בעולם כל כך חשוב" חשבה טינה.
אחרי שפעם אחת מצאה את עצמה מושפלת עד העצם עם ארוחת הקפיטריה
בשיערה, היא העזה להתמודד עם לואיז. אבל על זאת אספר בפעם
אחרת..
מאז ההתמודדות עם לואיז, טינה לא המשיכה להיות אותו אדם
ממקודם. היא הפכה לטיפוס מריר ואדיש בעל קארמה שלילית יותר
מהמינוס האינסופי של שיעורי מתמטיקה. לא עוד הילדה התמימה
והשברירית שהכרתי.
מה עבר על טינה? איש לא ידע.. רובם מנחשים שהכל נגרם בגלל
לואיז. אבל אני לא מאמינה שזה הכל.. חייב להיות משהו מעבר.
את המשהו הזה גיליתי רק היום, חצי שנה אחרי מותה,.

טינה סבלה מסכיזופרניה קשה מאז שהייתה בת 5 וחצי. בהתחלה איש
לא חשד שמשהו לא בסדר איתה, הרי למי אין חברים דימוניים כשהוא
קטן?
עד גיל 6 מספר חבריה הדימיוניים גדל לשבעה. ולא זאת בלבד אלא
שהיא בשלב מסויים דיברה רק איתם, שוכחת לחלוטין שיש אנשים
סביבה. הוריה המכובדים, לא יכלו לסבול את העובדה שיש פגם אצל
ילדתם היחידה והתעלמו מהדבר. עד שמצבה החמיר בצורה דראסטית
והוריה נאלצו לנקוט צעדים...
ביום הולדתה ה-7 , נלקחה טינה למוסד פסיכייטרי מרוחק מאוד
מאיזור מגוריה, בחשש שמישהו יגלה היכן היא נמצאת. ההורים שלה
טענו ש"טינה נסעה לחופשה אצל דודה רחוקה, ולא לדאוג, היא תחזור
בהקדם".
הרופאים לא ידעו מה לעשות איתה, טינה סירבה לדבר איתם והמשיכה
את התנהגותה המוזרה כאילו היא דמות במחזה שצריכה להתעלם מהקהל.
באו לראות אותה פסייכייטרים פסיכולוגים ורופאים מכל העולם,
ביצעו בה טיפולים משונים וקשים, אך שום דבר לא השפיע עליה.
בסוף הרופאים שמו אותה בחדר עם מצלמות נסתרות, והיא הייתה
בהשגחה מתמדת. צפו בה מדברת אל האויר,משחקת עם עצמה , מסתכלת
שעות על המראה ונוגעת בה כאילו מישהו נמצא בעברו השני של
שיקופה. כך נמשך חצי שנה, עד שיום אחד, בלי אזהרה מוקדמת, טינה
התעוררה. בכך שאני אומרת התעוררה אני מתכוונת להתעוררות נפשית,
היא לא הבינה איפה היא נמצאת ואיך הגיעה לשם. הרופאים תיקשרו
איתה, דיברו על עברה, היא סיפרה להם את רגשותיה. כעבור שבוע
היא נמצאה בריאה והשתחררה לביתה.

לאחר ההתמודדות עם לואיז, טינה החלה שוב לראות אנשים ודברים
שאף אחד לא הבין. היא נהפכה לתימהונית ומוזרה. כל פעם כשעברה
במסדרון בי"ס התלחשו התלמידים סביבה על כמה שהיא משונה
ומפחידה. איש לא רצה להתעסק איתה, ומהר מאוד נהפכתי לחברתה
היחידה.
באותו יום, בו טינה תיכננה להתאבד, לואיז תיכננה להתנקם בטינה
על ההשפלה שגרמה לה בתקרית בניהן. היא אמרה לעצמה "היום טינה
הזו תראה מיהי לואיז האמיתית ולמה היא מסוגלת..."
"שלום לך משוגעת" טינה לא הגיבה.
"מה קרה? אכלת את הלשון של עצמך מרוב אומללות?" שוב טינה לא
הגיבה.
"אל תלכי, בדיוק רציתי לספר לך על הלילה שביליתי אתמול עם
מארק". "היה פשוט מדהים! הוא אמר שאני בהרבה יותר טובה משרמוטה
כמוך" טינה קפאה במקום, היא הייתה בשוק.

מארק היה החבר הקודם של טינה, האדם היחידי בעולם הזה שבאמת
אהבה, היא חשבה שהוא משהו מיוחד, הנשמה התאומה שלה.. כל היום
היא הייתה איתו, וכשלא , דיברה עליו בלי להפסיק. באותה תקופה
הייתה מאושרת כל כך.
עד שיום אחד הוא בא ואמר לה שהוא חושב שהיחסים בניהם לא עובדים
והם צריכים פסק זמן. טינה הבינה ובלב כבד המשיכה לאהוב אותו כל
יום. כל שעה,  כל דקה, וכל שניה. לא יכולתי לראות אותה שבורה
ככה. היא טענה שחלק גדול בה מת, ואין מה לעשות עוד.

באותה שניה התפרק לחלוטין עולמה של טינה. כל מה שהיא רצתה
לעשות ברגע הזה הוא לצרוח את הריאות שלה, כך שכל העולם ישמע את
הכאב שיש לה. איך הוא יכול? עם האדם שהיא הכי שונאת שלה? ועוד
לומר עליה כאלה דברים..
במקום לעשות זאת היא הסתובבה ללואיז והסתכלה עליה במבט קפוא.
"בהלם מותק? את צריכה להודות בעובדות, שאת פשוט חתיכת חרא שלא
שווה כלו.." טאח! טינה סטרה ללואיז בשיא הכוח שלה. לחייה של
לואיז נהפכה אדומה ונפוחה, היא שמה את ידה עליה ובהתה בטינה
בעיניים פעורות.
טינה התנשמה כבדות, חרקה שיניים בשנאה יוקדת והסתובבה ללכת.
"שלום ולא להתראות לואיז".
כאשר הגעתי לכיתתה של טינה, ראיתי את לואיז עומדת קפואה במקום.
פניה אדומות ונפוחות, ידה על פיה שהיה פתוח למחצה. פתאום היא
שמה לב שאני מסתכלת עליה. "למה את מסתכלת עלי? את צריכה חיים
ובאת לבקש ממני קצת?" אמרה והלכה משם, עדיין מבוהלת והמומה כמו
ניצולת שואה.

טינה יצאה מביה"ס  והלכה במהירות, היא לא ידעה לאן, העיקר
לברוח משם.
כעבור כמה זמן היא נרגעה והתיישבה על ספסל. מוחה עמוס במחשבות
וליבה סוער מרגשות. הכל התערבב והתערבל בה : ההורים, לואיז,
מארק, ביה"ס, החיים שלה, והאנשים התוקפים אותה לעיתים כל כך
קרובות לאחרונה , האומרים לה "את צריכה לשים קץ לכל זה, טינה"
"לכי לעבר השקט והאור".  טינה רצתה שקט, טינה רצתה אור בתוך
החשכה של חייה. היא שנאה את עצמה ושנאה את העובדה שהיא שונאת
את עצמה. היא לא רצתה להרגיש יותר, כאב לה להרגיש.
טינה פתחה את התיק, הוציאה סנדוויץ עם גבינה ואכלה אותו. אחרי
כמה ביסים היא הטילה את ראשה לקצה הספסל והקיאה את נשמתה. לידה
בדיוק עברה אישה זקנה עם סל קניות חום. הזקנה הסתכלה על טינה,
"חמודה את בסדר?  רוצה שאביא לך כדור נגד בחילות? במקרה הייתי
בדרך לבית המרקחת, הגרון שלי לא משהו היום" " לא , זה בסדר,
אמא שלי הביאה לי כדור לפני שעה" שקר- לאמא שלה מעולם לא היה
אכפת אם טינה חולה או בריאה, מאז שטינה זוכרת את ילדותה היא זו
שטיפלה בעצמה. ובגיל ינקות הייתה המטפלת, אבל אף פעם לא אמא.
"איזו זקנה חמודה, חשבה טינה," אם לא הייתי שקועה כרגע בחרא
שלי הייתי הולכת איתה, אולי גרה איתה, ומטפלת בה כל החיים שלי.
אולי גם היא תטפל בי". הזקנה חייכה חיוך מתוק ואימהי "תרגישי
טוב יקירה" והלכה.
טינה הרגישה חולשה פתאום, ונרדמה על הספסל.


בחלומה היא עדיין ישבה על הספסל, תוהה במחשבות. פתאום היא החלה
לגרד בראשה. בהתחלה רק גירוד קל, אך מהר מאוד הגירוד נהפך
לטוחן ואובססיבי.
פתאום ראתה טינה חרק קטן ושקוף נופל על ברכה. כינה. הכינה
קיפצה מצד לצד בניסיון לברוח מהיד המאיימת למחוץ אותה.
עוד אחת נפלה, ועוד ועוד. מוצצות את דם ראשה עם שיניהם הקטנות
וקטלניות.
וטינה אחוזת טירוף מגרדת בראשה בעוד מפל של כינים נופל ממנה על
הספסל על הרצפה ועל בירכייה. היא ראתה את פרצופה של הזקנה
ממקודם, שואלת אותה אם היא בסדר? הזקנה חייכה חיוך, אלא שהפעם
היה זדוני ואפל, הוא התרחב מרגע לרגע עד שהגיע לאוזניה.
פתאום הייתה בחדרה במוסד הפסיכיאטרי בו שהתה בגיל 7. טינה
הסתכלה סביב, היא ניגשה למראה ונחרדה.
במראה היא ראתה את עצמה - ילדה בת 7, לבושה בכותונת לבנה.
תלתליה הבלונדיניים קשים כמו עמודים ועינייה הכחולות לבנות
כעיניי המתים שגלגלם הסתובב. היא הייתה תלויה על עץ בחורשה בה
תיכננה להתאבד!!
טינה נפלה אחורה. היא התעוררה כאשר נפלה מהספסל עליו שכבה.
איזה חלום!

אחרי ישיבה ממשוכת על הספסל התחילו לעלות בטינה חרטות, "אולי
באמת לא כדאי" אולי התאבדות זאת סתם הדרך הקלה לפתור ולפטור את
עצמה מבעיותיה?. היא הוציאה דיסקמן מהתיק שלה והקשיבה לדיסק
האהוב עליה ביותר. כך ישבה בערך שעה, מנסה למחוק מעצמה כל
מחשבה והיגיון, עד שאדם קרב אליה. היא הכירה אותו, למרות שחלפו
8 שנים מאז ראתה אותו.. הוא היה הידיד הכי טוב שלה ביסודי.
בתקופה שלא היה דבר כזה ידידים וחברים בנים, לה היה. והיא
דיברה איתו על הכל, הם שיחקו רוב הזמן ביחד אפילו הוא ישן אצלה
כמה פעמים. אמא שלה לא אמרה כלום, אפילו קצת התעלמה ממנו, טינה
תמיד חשבה שזה מגעיל  מצידה. לא יפה להתעלם מאנשים.
בכל מקרה חברה גדל מאז, עכשיו הוא נהפך לבחור נאה בן 16. הוא
נעשה גבוה, שיערו נשאר מבולגן כמו תמיד ,אך עינייו הירוקות
נהפכו כהות ועמוקות. "טינה? זאת את?" "ואו איזו הפתעה מוזרה"
"לא ציפיתי לראות משהו מוכר בשעה כזו של היום".  " האמת שגם
אני לא.." ענתה טינה "מה אתה עושה פה, לא עברת לקנדה?"
"עברתי, אבל החלטתי לחזור". ואז הם התחילו לדבר. הבחור סיפר לה
על קנדה , על החברים שלו ועל החברה שהוא אוהב כל כך והשאיר
מאחור. הוא סיפר לה על הריבים עם  הוריו, על שעזב את הבית
והתמכר לסמים. הוא נסע עם אחותו הגדולה חזרה לכאן כדי להתאשפז
במוסד לגמילה. טינה הקשיבה לחיים העצובים והקשים שעברו על חבר
ילדותה, מרגישה רחמים כלפיו. חושבת כמה שבעיותיו נראות גדולות
ונוראיות לעומת שלה, אלא שהוא מנסה לתקן את שגיאותיו.

סופר רק לאחר המאורע יותר בעזרת אנשים שראו את טינה מוקדם
באותו יום, שהיא ישבה זמן ממושך על ספסל, מדברת אל  האויר.
כאילו מישהו יושב מולה...

"כל פעם כשהייתי עצוב, נסעתי לים" סיפר לה הבחור " הייתי מקים
אוהל על החוף וצופה בשקיעה, ובזריחה ביום למחרת. רואה איך כל
העולם חי בהרמוניה, התמונה הלכה והתבהרה בשבילי. הייתי נשאר
בים עד שהרגשתי מוכן נפשית לחזור לעולם."
" תודה רבה על הכל" טינה אמרה לו. הם ניפרדו בחיבוק מתמשך וכל
אחד הלך לדרכו. זאת הפעם האחרונה שפגשה את אותו בחור.

מחייכת מאוזן לאוזן,הלכה טינה ברחוב(כמעט באושר), עם הדיסקמן
לאוזנייה, בדרך לתחנת האוטובוס- הקו המוביל לים כמובן-
בתקווה שהכל יתבהר לה, כמו שהתבהר לחברה , טינה רצתה להגיע לים
ולשהות בו כמה זמן שידרש.. אולי,מי יודע, אלוהים נותן לה
הזדמנות שנייה. זה נראה לה זמן טוב להתחיל להאמין באלוהים.
אחרי שישבה בתחנה כמה זמן, טינה הבחינה באוטובוס ממרחק. היא
קמה לכבודו, "הגיע הזמן.." חשבה.
מהעבר השני של המדרכה, ראתה טינה את הזקנה החמודה שמקודם שאלה
מה שלומה, כאשר ישבה על הספסל.
הזקנה ירדה לכביש, לא מבחינה באוטובוס המתקרב לעברה. טינה
ניסתה לצעוק לזקנה " תזהרי, האוטובוס ידרוס אותך" אבל הזקנה לא
שמעה. האוטובוס התקרב במהירות, טינה לא ידעה מה לעשות, הזקנה
יכולה להדרס. "למה אני חושבת!!!???" "אני צריכה לעזור לה,
לעשות משהו!!" וטינה עוד רצתה לעבור לגור איתה.
היא אזרה אומץ וקפצה לכביש. טינה רצה כמו שלא רצה מעולם ודחפה
את הזקנה הצידה ברגע האחרון אבל אבל אבל אבל אבל... לא הצליחה
להציל את עצמה. האוטובוס התנגש בטינה ברעש אדיר. הנהג השאנן
שראה פתאום את טינה רצה לכביש ודוחפת את האוויר לא הבין מאיפה
זה בא לו. הוא ניסה לעצור, אבל אבל אבל.. הזה היה מאוחר מידיי.
טינה עפה אחורה, התנגשה במכונית שבאה מצידו השני של הכביש
ונפלה על בטנה, פניה לחוצות על הכביש. אשה עם תינוק  שישבה
בתחנה התחילה לצרוח ולצעוק לעזרה. אנשים באו והתקבצו סביב גופה
המדמם של טינה. טינה שמעה סביבה קולות וצרחות, אנשים קוראים
לעזרה וגם בכי חלוש,אך ראתה רק את האספלט האפור מול עיניה.
חייה חלפו בראשה כמו סצנות מתוך סרט מתח ממוצע. אחרי כמה רגעים
כל הקולות והתמונות נמוגו, נשאר רק השקט והחושך בראשה. "אז ככה
מתים... זה הכל?"
כמה רעש והמולה היה באותה שעה,ברחוב הראשי של מרילנד, העיירה
הכי שלווה בכל אוהיו.

מותה של טינה נחשב  כהתאבדות מכוונת. בת להורים מכובדים, לומדת
בבית ספר יוקרתי ובעלת חברות ומכרים רבים. לא הייתה לה שום
סיבה משמעותית בכדי להתאבד... שום סיבה נראית לעין... כי איש
לא ידע מה עבר בראשה של טינה.
איש לא ידע כמה סבלה, איך הורי קיפחו אותה, התעלמו ממנה
והתיחסו אליה כמו מצורעת. כמוהם גם כל האנשים בבית הספר, אפילו
ברחוב. איך פגעו בה, תמיד ניצלו את תמימותה, איך אנסו אותה
בגיל בגיל 5 וחצי ומאז היא סובלת מסכיזופרניה קשה. היא דימיינה
אנשים, חלק חברים וחלק מאיימים. אבל כולם רדפו אחריה לכל מקום.
אף אחד לא ידע שהחבר שלה, נשמתה והחצי השני שלה, זיין את הילדה
הכי שווה בשכבה, האוייבת של טינה. הוא השאיר אותה שבורה,
מנופצת. אף אחד לא ידע.. וגם אני לא ידעתי.. עד היום.
אחרי חצי שנה של חקירות וחיפושים אחרי התשובה, הנה מה שיצא.
אני משאירה לכם, האנשים הגועליים שבגללם נערה מדהימה נפטרה
התאבדה או נרצחה, איך שתרצו לקרוא לזה, את המכתב הזה כסיכום
הסיפור וחשיפת האמת כולה מאחורי המוות של טינה וכל העוול שנגרם
לה. אהה ועוד משהו שלא ידעתם , טינה הייתה בהריון ממארק. היא
לא התכוונה לעשות הפלה. היא רצתה לקרוא לבנה טוני.  טוני
ווסטלר.