ואז ראיתי שאין טעם. כל העניין הזה כבר איבד כל פרופורציה.
והבינו אותי, זה לא שזה הפתיע את מקורביי. ומשום מה גם לא את
מקורביו.
הכל התחיל כל כך מתוק. אולי בטעם קינמון. משובח, כמו במסעדות
שכל מנה בשווי של משכורת חודשית. היתה פגישה בבית-קפה שבהתחלה
חשבתי שזה סתם בלי טעם, אולי אפילו קצת מלוח. אבל ראיתי שהוא
חשב שזה מתקתק, חביב, אטרקציה. ונרתמתי לסיפור הזה. דווקא
יצרתי קשר, מה שהמתיק את זה יותר. והוא הוסיף סוכר. אולי יותר
מדי סוכר בשביל התחלה. והתלהבתי, אני הרי אוהבת מתוק. אחרי כף
הסוכר הראשונה, חיכיתי כל ערב שיתקשר אליי. והיו שיחות ארוכות.
שיחות של שנים, של מרשמים לגולאש הונגרי העוברים מדור-לדור. כל
שיחה הביאה עמה עוד כמה כפות של סוכר, או לפעמים
שוקולד-אגוזים. והתחלתי להתמכר לסוכר, בעיקר לממתקים. ואכלתי
רק סוכר והייתי מאושרת. הייתי בטוחה אז שהייתי לגמרי מאושרת
וחשבתי שרק ככה זה, וזאת אהבה אמיתית, לדברי מתיקה. והיה לי
פתאום הכי קל. לא היה איכפת לי יותר מכלום, פרט לשוקולד וסוכר.
והתחלתי לצייר שוקולד בצורת לב במחברת תנ"ך. רק חשבתי מתי אני
אשתחרר מהלימודים ואלך לקנות שוקולד. חברים שלי דאגו לי, רק
שלא יהיה לי כאב בטן. והרופאים שמחו מאוד, במיוחד רופאי
השיניים. וגם אני שמחתי כי היה לי טוב. אני חשבתי שהיה לי טוב.
רק בדיעבד, הייתי חכמה והבנתי שהתמכרתי. והיה לי מזל גדול, זה
לא היה מאוחר מדי.
הוא כתב שירים חריפים מאוד. כמו הרבה בצל חי. ודמעתי כשקראתי
אותם. אבל הוא לא ידע. לא היה איכפת לו כל כך, כי הוא אוהב רק
את הבצל שלו.
הו, הנגינה שלו. כמו בישולים לפני אירוע גדול. המון אנרגיה,
ריחות תבלינים, הרבה צחוק. אושר עילאי. רק לעצום עיניים,
להקשיב, לבכות. לקוות שלעולם זה לא יגמר, למרות שכבר מנקודת
ההתחלה רואים את הסוף. שההנאה מאותה ארוחה, בדיוק במינון
ובדיוק איך שאני אוהבת, תישאר לנצח. כי ככה חשבתי שזה תמיד. לא
רציתי להאמין, לא רציתי להבין שהסוף המר היה קרוב יותר
מהמצופה... והתלהבתי מאוד שאני מבינה חריפות של בצל, ושמחתי
שאני מתרגשת מארועים של המוני אנשים. אני אשה חדשה. שאף אחד
עוד לא הכיר. שאני לא הכרתי, שהוא לא הכיר. באיזה שהוא שלב
שיכנעתי את עצמי. שיכנעתי את עצמי שטוב לי, ושאין לי כאבי בטן.
ושיכנעתי את עצמי שכיף לי כי זה היה מובן מאליו. והתעלמתי
מהבחילות. לא חייכתי יותר. לא צחקתי יותר. היה לי אפור והיה לי
לבן. והרגשתי שאין לי כלום בבטן יותר. שאני רעבה.
נגמרו לי המילים. השתיקה יפה יותר. ונשאר רק ריח מתקתק של
משיכה.
אז, התחיל הכל להיות מאוד מלוח. לא היה לי טוב יותר. ואני
אוהבת מלוח, לא יותר מדי אבל. מליחות של בורקס או מליחות של
גבינה, זו מליחות טובה. אבל מליחות כזאת של כף מלח? זה עושה
דמעות, זה עושה להקיא. עושה לבכות, עושה לי רע. וחשבתי
שהמליחות הזאת תמיס אותי לעד. היה לי חמוץ מאוד. כל כך חמוץ
שנהייתי צהובה. אכלתי יותר מדי לימון עם השניצל. אבל יותר מכל
היה לי מר. יותר מסוף מר. זה כרוך בלחפש סיבה לקום בבוקר לעוד
יום משעמם. לחפש סיבה לחיות עוד יום. החלטתי להפסיק את המינון.
לא דיברתי איתו יותר. לא רציתי לראות אותו יותר.  אבל בתוך
תוכי רציתי לראות אותו שוב. רציתי שיתקשר להתנצל על ההגזמה
במלח, שיפצה אותי במיץ ענבים. אבל זה לא קרה. זה אף פעם לא
יקרה. ועכשיו, בעודי כותבת אני אומרת שאני לא רוצה שזה יקרה
עוד. אבל אני לא מצטערת שזה קרה. טעמתי טעמים חדשים, הוספתי לי
מנה חדשה לתפריט: מליחות מתוקה, או במילים אחרות, מתיקות
מלוחה. קורט סוכר וקורט מלח שהתווספו, גרמו לי לחשוב אחרת, אני
לא מתחרטת על הסיפור. ונשאר לי כל כך הרבה. הרבה עצב, הרבה
שמחה, הרגשה של סיפוק, הנאה, ביטוי, השראה, המון מוזיקה ורגש.
בדיוק כמו אחרי סעודה טובה.