12/10/88
-------------
תרגיל מסכם בקורס מפקדי טנקים
וחניך מצטיין בראש הטור, את כולם מקדים.
בלונדי,1.90 מ` עם עיניים כחולות,
אלוף טניס ושאר תכונות אציליות,
והוא בן הזקונים לניצולי שואה,
הוריה של אשתי, אחותו הבכורה.
בטנק שלאחריו מפקד הפלוגה,
אשר ניהל התרגיל באש חיה.
ברגע של טעות טראגית וסופנית
סחט המפקד אצבעו על הדק מכונת הירי
וקליע אחד חודר אל עורפו של `בלונדי`
בחריר הקטן שבין אפוד וכובע פלדה.
מוות קליני מיידי או כשל
בחילוץ פצועים צה``לי?
השאלה הפתוחה תישאר נצחית
ומסקנת הוועדות תישארנה חסויות.
קצינים מעוטרים עם הבעה קפואה
מגיעים לביתנו לבשר הבשורה,
לאחות החלל שעובר בבטנה
וכל יום מחכה ללידה.
עומדים מול הדלת
עם פרפרים בבטן,
חוששים מעצמת התגובה
של אישה לפני לידה.
שולחים שכן לקראני לדירתו
אולי אעזור להם למצוא פתרון,
או שמא רצונם רק להעביר אחריות
חרדים לאישה במצב הבריאות.
בדירת החבר מעבירים לי המסר,
ומבקשים להתייעץ האם האישה ליידע
או להעדיף טובת העובר הצפוי להיפגע.
להסתכל בעיניה ולהסתיר מידיעתה,
ניראה כמשימה מאד קשה-
איך אסתיר רגשות ותגובות
וכמה זמן אוכל להתחזות?
הרי בין כה וכה מחר הלוויה
ואז את הבשורה כבר לא אמנע.
ראיתי אישה חייכנית ויפיפייה
קורסת ,נשברת תוך שנייה.
בכי ,סערת רגשות בלתי מוכרת..
אף פעם לא ראיתיה במצב דומה.
היה זה אחיה הצעיר
אותו גידלה כאימא שנייה,
אותו אהבה והעריצה,
אותו כל שנייה הזכירה.
כה ייחלה וידעה
שאחרי הקורס יקבל ``רגילה``
ולא היה ספק קטן שבקטנים
שיהיה נוכח בטקס הברית.
14/10/88
--------
משפחה הלומת אבל וכעס
על מותו הבלתי מוצדק,
מתייפחת אל מול קיברו הרענן
ושונאים את כל העולם.
פתאם אין אמונה באלוהים
ובטח לא במפקדים !!
ממאנים לנטוש חלקת הקבר,
חושבים אולי עוד יגיח הגבר,
יצא מן העפר, ינער מדיו ויגיד:
`היי חבר`ה, סתם צחקתי...מסייע לרעייתי בהליכתה הדוויה
מהקבר אל מגרש החנייה,
מושיבה אל מושבה והיא רק בוהה.. איננה רואה וחשה את סביבתה.
היא אתו במחשבות,
שם הוא עוד חי מאוד.
האפטיות שולטת, השנאה מצטברת,
האישה שאיתי ושלי ממש מתפוררת.
שמים פעמינו מבית הקברות לחיפה
ובלי שום הכנה מתחילים צירי הלידה.
לא חולפים כלל דרך הבית...
ישר לבית החולים...יורדים מים.
וכך ביום שטמנה אחיה בקרקע
נולד יצור חדש ש``מן העפר בא``
והיה בלידתו לבשר
כי את האבלים ירומם.
ומכאן שמו בישראל-``עודד``!!!
25/04/01 ©
|
