פעם חשבתי שאהבה זה כשהעולם צבוע בוורוד ותכלת.
חשבתי, שאהבה לא תלוייה בגיל, מוצא או דת.
הייתי בטוח במאה אחוז שאין דבר חזק יותר מאהבה בגלל שאם יש, אז
העולם הזה לא היה מחזיק מעמד עד היום.
הייתי פוגש בחורה יפה, חכמה, נחמדה - שאלה הם שלושת הדברים
הרגילים שחיפשתי בהן בגלל שראיתי יותר מדי סרטים, שאומרים שאלה
הן שלושת התכונות שהבחורה צריכה להכיל, ואז הייתי מכניס לראשי
שאני אוהב אותה.
ידעתי, כי אהבה זה כשאתה טס למעלה בעננים מעל כל הטינופת הזאת
שנמצאת על השטח שנקרא "לא אהבה" בכל פעם כשאתה איתה. פעם חשבתי
הרבה דברים על אהבה ואז התאהבתי.
הבנתי שאהבה יכולה להיות דבר אכזרי וקר. היא טובחת בנו ושוחטת
אותנו בדיוק כשאנו לא מוכנים.
כן, אתה באמת בעננים בכל פעם כשאתה איתה, אבל בכל פעם כשאתה
יוצא מחדרה, אומר את מילת המוות "להתראות" והולך הביתה, הלב
שלך מתכווץ ומתקשה ואתה מבין שאתה לגמרי לבד.
הבנתי שאהבה זה, כשאתה בוכה כל לילה בגלל שאתה מבין שהניצוץ
בעיניה אף פעם לא יהיה שלך. ואז כשאתה מפסיק לבכות, אתה מתחיל
להתפלל לבורא שייתן לך לא להתעורר מחר בבוקר, בגלל שלבקש שייתן
לך אותה זה כבר יותר מדי.
כשהחברים שלי שאלו אותי: "למה אתה ממשיך עם זה? פשוט תשכח ממנה
וזהו, הצוק כבר לפנייך ואתה מתקרב ומתקרב". הייתי עונה להם:
"כן, אבל מה אם בפעם הבאה כשניפגש, היא תיתן לי במתנה 3 שניות
של חיוך?"
אהבה היא הסם החזק ביותר, אפילו חזק יותר מהרואין. אם התמכרת -
אתה לא תינצל ממנה עד סוף חייך, ואם אתה עדיין לא ניסית -
תנסה, ממילא חייך לא שווים הרבה בלעדיה.
ואם יהיה לך מזל להיות נאהב בדיוק כמו שאתה אוהב, אז תשכח מכל
מה שקראת כרגע.