יש דברים שלעולם לא תדע
ועכשיו כמובן אני אדבר על דברים אחרים..
להסתיר את הדברים שממך אמנע.

כולם אומרים לי:
"את ילדה יפה"
ואני לא יודעת למה
כי לפעמים,
בפנים,
אני ממש מכוערת.
מכוערת?-לא זו לא המילה,
אלא פשוט עצובה.

ושוב אשנה נושא
כדי לא לחשוף את עצמי מולך..
אף אחד לא מצליח להגיע למי שאני..
כולם רוצים רק את גופי..

מנצלים חיים
ואני כבר מזיעה ייאוש
מה יגרום לי להרגיש טוב?

מה?

אני ממשיכה להסתיר
כדי שלכולם יהיה טוב,
לעיתים אני מלאך
שרוצה שכולם יחייכו
בגלל שאני אגרום לכך.

איזה מן סיפוק
שכולם מסביבי יהיו מאושרים
ורק אני עם חיים אומללים?

אני מחולקת לכמה חלקים
חלק-שמחת חיים
חלק-פורקן מתחים
חלק-שמת  כבר מזמן
וחלק שמנסה להחיות גם..

ומה החקר העצמי הזה?
לאן אני בסוף אגיע?
ואני ממש!
ממש!
מרגישה דקירה בלב..
בגלל דברים של אחרים
כי עם הדבר שלי
קשה לי להתמודד
אז פשוט נכנסת למיטה
ועוצמת עיניים
וכשמתעוררת,חושבת:
"אולי בכל זאת אחייך בנתיים.."

החיוך המזויף-
כמה מתאמצת שיצא
ורק מי שמסתכל לי בעיניים
מתמצא
ורואה
שעיניי עצובות.

אבל מגוחך
כי כולם מתעסקים בתפל
ואיש לא מסתכל לי בתוך עיניי
וכך אדם לא יודע על כאביי
ולמה פתאום זה נשמע כמו שיר במזרחית?
כי אני בעצם שונאת את אבי ביטר..

אז אולי בכל זאת אשנה גישה!
כי הברק בעיניים חשוב לי
ונזכרתי בדבר שאמא אמרה:
"אם עצובה תמיד תיהיי
הברק בעיניים יעלם-
אז חידלי"

מאז העצב מהול בשמחה..
זה משונה כשאני ביחד-
צוחקת ובוכה.