אני צריכה אותך. אני צריכה אותך עכשיו. אני לא יודעת אם זה אתה
לאו דוקא. אבל אני צריכה מישהו לדבר איתו.
הדמעות כבר חונקות אותי אבל אני לא נותנת להן לצאת. לא אני. לא
עכשיו.

אני חייבת לצעוק, אבל כבר מאוחר וכולם ישנים.
אני חייבת להוציא הכל, לשפוך את כל מה שמעיק עליי.
אז נזכרתי בך. נזכרתי שאמרת לי שתהיה פה בשבילי תמיד.
נזכרתי איך הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי שאני יכולה לספר לך
הכל.
נזכרתי איך כתבת לי במכתב שלא משנה מה אני תמיד יכולה לפנות
אלייך.
לא רציתי לבוא אלייך. בטח לא יהיה לך מה להגיד לי.
לא רציתי לבכות בפנייך, לא רציתי לבכות.

אך אני צריכה מישהו. אני צריכה אותך.
לכן הלכתי בניגוד למה שהבטחתי לעצמי והתקשרתי אלייך.
רציתי לפרוק בפנייך את הכל.
רציתי לספר לך כמה רע עבר עליי.
רציתי לשתף אותך, לא אכפת לי שתשתוק, שלא תענה לי.
התקשרתי אלייך. הדמעות מאיימות לפרוץ ובכל זאת התקשרתי אלייך.

ואתה ענית לי. אני מחזיקה את עצמי לא לבכות. מחזיקה חזק.
ענית לי. היית בבית. כל כך שמחתי. כל כך רציתי לספר לך.
אבל אתה, אתה שאלת אותי אם זה משהו חשוב כי אתה בטלפון בקו
השני.
"לא, לא משנה" אני עונה לך, מחזיקה כל כך חזק. החזקתי עד
עכשיו. אני לא אבכה.
"מה קרה?" אתה שואל.
"כלום" אני עונה. עונה ומנתקת. אני לא צריכה להחזיק יותר.
עכשיו אני יכולה לפרוק את הכל. עכשיו אני יכולה להניח לדמעות
לזלוג בחופשיות.

נזכרתי בך. איך הסתכלת לי בעיניים ואמרת שאני יכולה לספר לך
הכל.
נזכרתי איך אתה עכשיו מדבר בטלפון איתה. לא חושב עליי.
אני לא אתקשר אלייך יותר. אני מבטיחה.