דינה שוורצמן הייתה ילדה מיוחדת. הגננת שלה בגן חובה, מרים
,אמרה עליה תמיד "הילדה נשמה..."
ובאמת הייתה לה נשמה  שכזאת היא הייתה פיה של דבש ואגדות בעולם
של חרא ומור"קים שהדבר הכי קרוב בו לאגדות היו המכשפות
והטרולים מסביב..
היא תמיד נתנה חלב לחתולים,אספה כלבים משוטטים הביתה...פעם היא
הצילה פרפר,הוא נרטב משלולית והיא ייבשה לו את הכנפיים והוא עף
לאושר. כי פרפרים הם שימחה והם תמיד מותחים לך קפיץ בלב או בפה
ואז אתה מחייך...
גם דינה שוורצמן הייתה עושה לך לחייך כי היא תמיד הייתה צוחקת
גם שלא היה ממה. (ובינינו,בעשור האחרון על פני כדור הארץ לא
היה יותר מידי ממה....).
והיא גם הייתה מצחיקה-מאד,והיה לה צחוק חזק כמו רעמים -אבל לא
מפחיד,כזה נעים שעושה לך לצחוק בעצמך מבלי שתדע בכלל למה...
דינה שוורצמן הייתה מדריכה בצופים,מתנדבת במד"א,עוזרת לזקנים
לחצות את הכביש,עוזרת לפטייה הזקן עם הסלים,מפנה באוטובוס את
הספסלים,היא עשתה שנת שירות בדימונה  לימדה עולים,היא שירתה
כמשקית ת"ש בתותחנים,והיא תמיד תמיד חייכה.
בשנה האחרונה היא חייכה פחות ופחות ופחות עד שכבר לא חייכה
בכלל  ואנשים שראו אותה ברחוב היו אומרים לה- "דינה-איך
השתנית...מה הסתפרת?" אבל היא לא הסתפרה בכלל כבר שנים,היא
פשוט כבר לא חייכה זה הכול. משהו בה השתנה. היא רצתה לחייך
נורא היא הייתה קמה,מצחצחת שיניים,שוטפת פנים ומביטה במראה
וחושבת לעצמה היום אני אחייך-היום אני אמצא סיבה...היא הייתה
קמה,מצחצחת שיניים,שוטפת פנים ומביטה במראה ואז היא הייתה עושה
תרגילי  חיוך מיוחדים-היא הייתה תוקעת את מברשת השיניים במאוזן
בין השיניים ואז היא הייתה מוציאה במהירות את המברשת מהפה ואז
באמת לשבריר שנייה היה שם חיוך,אבל הוא היה נעלם מהר
מאד...והוא גם היה חיוך מאולץ של אמבטיות ואפילו הסבון בכה
מאד.
דינה שוורצמן הייתה משכירה קומדיות בוידיאו,הולכת למופעי
סטנדאפ,קוראת חוברות קומיקס,קופצת על טרמפולינות אבל החיוך לא
הגיע...וצחוק ?
צחוק יצא מהאופנה יחד עם שלווה שקט ושלום.
היא החליטה לחפש את החיוך שלה-היא רצתה להבין מאיפה הוא הגיע
ולאן הוא הלך.
היא התחילה לחקור את כולם-את אימא ואת אבא,את הדוור,את נורית
החברה הטובה שלה,את מרים הגננת, את ישי הקומונר,את צביה המפקדת
שלה...
היא מצאה שהחיוך הראשון שלה הגיע בגיל מאד מעיר ואפילו היו
מספיק תמונות לתעד אותו
והיו עוד טובים ורבים אחריו...היא שמה לב שהחיוכים הלכו
והתקצרו ואיבדו ממתיקותם בצבא...ובתמונות שלה אחרי הצבא היא
כבר הייתה שונה.
דינה שוורמן אחרת,נטולת חיוך עם קו סתמי שנזרק לה על הפנים
בדיוק מתחת לאף...אז היא הבינה איפה היא איבדה את החיוך שלה.
אבל היא לא הבינה למה.
ואף אחד מסביב לא יכל לעזור לה למצוא אותו או להבין לאן הוא
הלך...וככל שהיא חקרה יותר היא שמה לב לתופעה שהפחידה אותה
מאד,לאף אחד בסביבה שלה לא היה חיוך משלו...
היא ניסתה להיזכר מתי לאחרונה חייכו הוריה אך לא הצליחה...היא
נזכרה שבל הופעות הסטאנדאפ בהם הייתה נורית ישבה לצדה וגם היא
לא צחקה....הדוור שלה כבר שנים שלא צוחק איתה במרפסת כמו
פעם,הוא פשוט עובר את המסלול שלו כמו רכבת ממהר ולא מסתכל
אחורה...
מרים הגננת מתה מצער  ושברון לב אחרי שבנה היחיד נהרג בהיתקלות
בלבנון...לישי הקומונר היה פרצוף דהוי בערך כמו החולצה מהתנועה
שהוא שמר בבוידעם  וצביה עזבה את ישראל אחרי הצבא ואף אחד לא
שמע ממנה יותר...
דינה שוורצמן החליטה שהיא לא מוותרת היא מחפשת את החיוך שלה,את
הצחוק הרועם...היא עדיין מחפשת...זה לא קל למצוא חיוך
אובד,ואחרי כמה זמן אתה מתחיל לתהות אם היה קיים אי פעם החיוך
הזה...מזל שיש תמונות...אז דינה שוורצמן מחפשת היא עוברת מעיר
לעיר...מבית לבית...מחפשת...
אז אם תראו אותה-בחורה בלי חיוך שמחפשת אחד-אז תעזרו לה,תראו
לה את החדשות,תפתחו לה כותרת ראשית בעיתון,קחו אותה לבקר
באנדרטה....תעזרו לה למצוא את החיוך שלה.