במפעל בו עבדה אמי היו שתי קבוצות דמוגרפיות: רוסים ומרוקאים.
אמא הייתה אומרת שזה ניסוי חברתי מרתק, ושזהו כור ההיתוך
האמיתי של מדינת ישראל.
כמובן שהיא בעצמה הייתה חצי בולגריה וחצי טריפוליטאית, והיא
הייתה אומרת את הדברים אחרי שעתיים קבועות של
"אוכל-בשביל-הדיאטה-ושתייה- בשביל-המצברוח" - מה שאמר: אוכל -
בכלל לא, ושתייה - כמה שיותר.
 אבא, או כפי שהיא כינתה אותו, "נערי שגדל", לא נשאר הרבה
אחרי שנולד אחי, משה, אבל היה שולח ביום ההולדת שלי ושל אהרי
כסף וברכה קנויה עם שיר.
לפעמים גם היה מתקשר, רק בשעות בהן היה בטוח ש"הזונה
הטריפוליטאית" לא בבית (הוא התלבט במשך כמה חודשים אם
"בולגריה" גרוע מ"טריפוליטאית", אבל אהב את הניגון של המילה
והצירוף כולו).
 כמובן שהורי מעולם לא נישאו. תהיתי איך הם הצליחו לחיות ביחד
כל השנים, עד שאהרי היה בן 14, אני הייתי בת 7, ומשה היה בן 4
חודשים. אחרי שהוא עזב אמא אמרה:
 "עד עכשיו, מיריק, היו לנו 7 שנים רעות. עכשיו, שנפטרנו
מעונשו של זה יהיו לנו  7 שנים טובות. תאמיני לי".
 לא ידעתי אם להאמין לה. הייתי בת 7, ידעתי ש"נערי שגדל" עזב
בגללה. ידעתי שיש לי אח קטן ואמא שעובדת עד מאוחר בלילה בשביל
להאכיל אותי ואותו, כמו גם את אחי הגדול, אהרי. בהחלט - לא
ידעתי אם להאמין לה. ידעתי שאני כועסת עליה. ידעתי שאני בת 7,
אבל שאני צריכה להיות כמו גדולה.
 חודש אחרי שעזב אבא, הגיע אבי. אמא אמרה שהוא מהמפעל, שהוא
יגור איתנו עכשיו, ושאני יכולה לקרוא לו או אבא או אבי. הוא
היה נמוך, חצי קרח, עם עיניים כחולות כמו שאף פעם לא ראיתי,
והשער שלו, שראו שעבר זמנים טובים יותר, היה בצבע ג'ינג'י
חלוד. חשבתי שהוא מהרוסים, אבל אמא אמרה ש"הוא מהמרוקאים, אבל
זה לא משנה, מיריק, כולנו ישראלים, ותלכי עכשיו לקרוא לאהרי
שיבוא לארוחת ערב".
 ארוחת ערב היא אכן הגדרה מעניינת למה שהיה מתרחש בביתנו כל
ערב ב-19:00.
אני הייתי הולכת למשוך את אהרי מהחדר שלו, שתמיד היה נעול
מבפנים, והדיף ריח שלא יכולתי להחליט אם הוא טוב או רע. אמא
הייתה מביאה את משה התינוק ואת אבא. גם כשאבי החליף את אבא
הטקס לא היה משתנה. כולנו היינו באים ויושבים. אמא הייתה אומרת
"בתיאבון"  ו"מה שאני צריכה עכשיו זה אוכל-בשביל
-הדיאטה-ושתייה בשביל-המצברוח" ו"לחיים", ומתחילה לשתות. אהרי
היה קם, ממצמץ, וחוזר לחדרו. אני הייתי הולכת למקרר ומכינה
לעצמי ולאבא (או אבי) איזה סנדוויץ', ומשה היה יושב בסל-קל
וחושב בכובד ראש על דברים שהיה אומר לו היה יודע לדבר.
 כשמשה היה בן חצי שנה, צבע העיניים שלו השתנה. מהירוק-חום
הבלתי מזוהה של תינוקות, העיניים של משה התחילו לקבל גוון
כחול. כששאלתי את אבי איך זה שהעיניים של משה דומות לשלו, הוא
אמר ש"בדברים האלה אף פעם אי אפשר לדעת, מרים, אבל את ילדה
חכמה", והיה לו מן חיוך קטן כזה בפה.
אהרי, שהיה אז בן 14, אמר "מיריק, שמעת פעם את המילה
"מזדיינת", או שזה קצת מוקדם לכיתה ב'?" וחזר לחדר שלו. נשארתי
לבד עם משה בחדר.
 "משה" שאלתי, "מאיפה העיניים שלך כל כך כחולות?".
משה, באופן מפתיע, לא ענה, אלא חייך חיוך קטן. חיוך שהכרתי.

אבל שבוע לאחר מכן, אמא לא חייכה. העיניים שלה היו גדולות
ועצובות.
"אהרי, תעשה לי טובה, קח אותה מפה" אמרה אמא בין השתנקות
להשתנקות, "אני לא רוצה לראות אותה כאן".
אבל כשאהרי הושיט לי יד והתכוון לצאת אתי החוצה, היא חזרה בה.
 "בואי הנה, מרים" היא אמרה, "בואי הנה ותסבירי לי - איך את
עושה דבר כזה? תסבירי לי..." הדמעות חנקו את גרונה "תסבירי
לי... מה גרם לך לעשות את זה?"
 "אמא, עזבי אותה עכשיו" אמר אהרי "בואי, מיריק, הולכים
לאבא".

הלכנו לאבא. באותו ערב אבא בא ואמר לי שמעכשיו אני אגור אתו,
ושהוא יטפל בי, ושנצטרך לדבר על מה שעשיתי. אני שמחתי מאד שאני
עוברת לגור עם אבא, אבל עדיין לא הבנתי מה כל כך נורא - בסך
הכל שלחתי את משה בסל-קל לשיט על הירקון, אולי תמשה אותו איזה
אמא אחרת והדברים יחזרו להיות כפי שהיו...