הפילה הקטנה ניסתה להסביר לנער העצוב עם הכובע שאצלם אין אהבה
ושטויות כאלו. "אתה מבין," היא נפנפה בחדקה, "אנחנו צריכים
לישון ולחפש מעיינות כדי לשפוך על עצמנו מים עם החדק, ואם
אנחנו רוצים עוד ילדים-פילים קטנים, אנחנו פשוט עושים." הנער
העצוב עם הכובע הסתכל עליה במבט מהורהר, וחשב לעצמו כמה נחמד
היה להיות פילה קטנה. "אבל את לא רוצה לפעמים שיהיה מישהו
שתוכלי לדבר איתו באמת, מישהו שתהיי חשובה לו?" שאל הנער העצוב
עם הכובע את הפילה הקטנה לאחר שחשב כמה דקות. "אני מדברת איתך
עכשיו, וזה חשוב לך עכשיו. זה מספיק טוב בשבילי. כשאני ישנה או
שופכת על עצמי מים, זה לא משנה בכלל מה חשוב לך." אמרה הפילה
הקטנה וחייכה אל הנער העצוב עם הכובע כמו אמא שמנסה להסביר
לילד קטן דבר פשוט וטריוויאלי. יש בזה משהו... חשב הנער העצוב
עם הכובע והפסיק להיות עצוב. אחר כך הנער שכבר לא עצוב יותר
גדל, והוא כבר לא לובש יותר כובע, ואז אנחנו נפגשנו שוב. הוא
באמת היה בסדר, והוא ניסה להיות כמה שיותר מתחשב, ולהסביר לי
מה קרה, ואפילו סיפר לי על הפילה הקטנה שאצלה אין אהבה ושטויות
כאלו, אבל לא הצלחתי להבין אותו. "אולי תמצאי לך פילה קטנה
משלך", הוא אמר לי, ואם זה לא היה דבילי מידי עם כל הפילות
והשטויות האלו, אז אולי אפילו הייתי מאוד עצובה עכשיו...