די כבר. די עם הרובה הזה שתקוע בגב שלי וטופח בפעימות קצובות
כדי להזכיר לי שאני צריך להזיז את הרגליים עוד יותר קדימה יותר
מהר יותר ויותר... אני לא מטומטם, תודה רבה, אז אתה יכול כבר
להוריד את היד האגרסיבית שלך מהכתף שלי ברוב טובך כי זה די
ברור לאן אני צריך להתקדם. אני הולך לאן שכל השאר הולכים ואני
עושה את זה כבר שעה, לפחות כך זה נראה, אז תאמין או לא כבר
הבנתי את השיטה, לאן שהם הולכים - אני הולך. וכמובן לאיום
המתכתי הזה שצמוד לגב שלי יש חלק מאד נכבד בהחלטה, אז מה זה
משנה בכלל, נשאר לי רק ללכת. סטטיות מדהימה. אירוני נכון ?
אף אחד שם לא דיבר. ציוץ קטנטן לא הושמע חוץ מקולותיהם
המצחיקים של האנשים האלה, הסנובים, ה"שונים". השפה שלהם הצחיקה
אותי, למרות שלא היה בה שום דבר מצחיק, היה משהו משעשע בעליות
ובירידות בקול שהשפה דרשה, ה-כמעט חריקות בשיניים שהיוו אותה.

צועקים, בעוצמה שנראתה כמעט תענוג. אבל לי לא אכפת, כבר מזמן
לא אכפת לי. אולי אלה היו הצעקות, אולי הקור, אולי אפילו היעדר
כל סימן להיות הדרך בה פסענו שביל או כביש או אפילו דרך בכלל,
מה שגרם לה להרגיש כאינסופית וחסרת כל יעד, שגרמו לי מתח מסוים
ועצבנות. אבל אני... לא אכפת לי. מדהים באיזו מהירות המצב יכול
להפוך ממעולה למהול ביגון.
קררר... כל כך קררר... אפשר כמעט להרגיש את העצמות נשברות
מבפנים... עוד צעד ועוד צעד...
מעניין מה אלוהים עושה עכשיו.
גבר התמוטט כמה מטרים לפני. כנראה התעלף מהקור. יודעים איך זה
כשחיות חולות או נפצעות ויורים בהם ? נו מילא, החזקים שורדים,
זאת הייתה כל התורה של צ'ארלס, לא? נוצר לו סינון טבעי שכזה,
(נראה לי שכך הוא ניסח את זה) , אז בעצם אפשר לומר שבצורה
כלשהי הכל היה לטובה.
-"הכל הכל?! "
-"כן, הכל".
הרגשתי דחיפה עזה בגבי מלווה בערבוביה של מילים שהמשמעות שלהן
לא יכלה להיות חיובית. אני שוב מדבר לעצמי בקול.
-"המממ... מעניין. "
לא מעניין כמו שנכון, ציינתי לעצמי ועזבתי את העניין, גם ככה
לא הגענו לשום מקום. וחוץ מזה, זה רק בנאדם אחד, לא נעשה שום
נזק אבסולוטי בלתי הפיך.
-"תוק תוק".
-"מי שם?", עניתי.
-"זה אני, המצפון שלך".
צחקתי.
-"מצפון?".
המשכתי לצחוק ודחפתי אותו קדימה כדי שלא יעכב את כולם.
"בלי טינה", לחשתי לו באוזן ימין.
"בלי טינה", הוא ענה בקול רם.

שוב האיש הזה צועק ודוחף אותי. הוא הסתכל עלי בצורה מלאת שנאה,
ולרגע הרגשתי שממש עשיתי לו משהו רע.
אני שונא את הלילה, ויותר מהכל אני שונא כוכבים.
בכוכבים כמו בכוכבים, אף פעם אתה לא יכול לדעת אם הכוכב שאתה
מציץ לעברו בדיוק עכשיו  בהערצה לא מת לו מיליון שנות אור הרחק
מכאן. הוא יכול לגרום לך להרגיש נפלא כמו שהוא יכול לגרום
לדיכאון עמוק ואקסיסטנציאלי שכזה.
אני רוצה להיות גיבור. ופתאום כשחשבתי על זה, זה נראה כל כך
והגיוני, כאילו היה שם כל הזמן ורק חיכה שאני אכיר בזה. גיבור.
זה כל כך ברור, כל כך נכון, כל כך... אני. להציל אנשים, להיות
חזק וגדול, להיות מושא פחדם של כל האויבים והרשעים , שישותקו
כשיניחו מבטם עלי. שיעניקו לי פרסים ומדליות על גבורה והצלחות,
שכל העולם יקרא בשמי ויריע לי.
א... אאאא... אבל... לא, בעצם, אין סיכוי. אני אצטרך גלימה
וכאלה. אין לי מאיפה להשיג. אז נטשתי את רעיון הגבורה. גם כך
הוא לא נראה לי כל כך בשבילי.
"תוק תוק".
הוא יכול להמשיך לתקתק מצדי, אין לי שום עניין אתו. אני מדבר
רק עם מי שאני יכול לראות, וגם כך הייתי עייף מידי. רצוץ.
"מה זה הסגול הזה?", צעקתי. הרגשתי אגל זיעה אחד בין נבכי
השערות שהסתירו את העורף שלי, עפעוף אחד של העפעפיים, כיפוף
ברך וכבר נשקתי לחולות.
זאת הנקודה בה אמור להיות כתוב "המשך יבוא". חשבתי לעצמי
והייתי די משועשע מן הרעיון שאני מקביל את חיי לסרט. אבל המשך
יבוא היה אומר שעכשיו המסך הופך להיות שחור ואנחנו ממשיכים
בחיינו ומחכים עד שייצא סרט המשך או שיגיע שבוע הבא להצגת הפרק
הבא בסדרה. ורק אז הכל היה ממשיך. אבל פה שום דבר לא שחור חוץ
מן השמיים ואני עדיין נושם והכל אמיתי, כמה שהוא יכול להיות.

                                     

"מאמי ?"
הרגשתי יד מנערת לי את הכתף.
"חומד קום, נגמר".
מטושטש פקחתי עיניים ושפשפתי אותן נמרצות.
"הילה ? כמה זמן ישנתי ?"
"בערך שלושת רבעי שעה" היא ענתה.
"איך נגמר ?" שאלתי.
"אה סתם", היא השיבה, "הוא מת..."
"וואלה ? סרט טוב", הגבתי מלווה את הדיבור שלי בפיהוק עמוק.
"בוא הביתה", היא אמרה, "כבר מאוחר".