בדגדוגים של תחילת קיץ
אני פוגשת בך שוב.
יושבים על שפת הכביש
ואני מביטה ברגלייך היחפות
וחושבת איך בכל שנה בקיץ
הלב שלי מתמלא בך
כאילו נזכר
בכל מה שלא התגשם
(זה היה מלקוש,
ואני טעיתי לחשוב -
זה החורף).
אתה עוטף אותי בחיבוק
ואני מרגישה איך הנפש שלי
קוראת לך בכל המילים שהיא מכירה
איך כל הנקודות הסמויות בגופי מצטעקות לקראתך
את הכאבים הרכוסים מתאפקים,
מתפקעים
את הדמעות, דיו סתרים
לשיר ארוך שעוד לא הספקתי לכתוב,
שעוד לא הפסקתי לכתוב.
וזה קיץ,
והחרצית בשערך,
והאור הבהיר בעיניך,
ומשאלה עקשנית
שתבוא אלי
מבעד למסכי הזמן
תפשוט מעלייך את הקליפות היבשות
תאמר את כל המילים שהמתינו בך ימים כה רבים
אני אעביר יד בשיערך
ואתן לדמעה
לסמן שביל זוהר
באבק הדרכים
שכיסה אותי, אותך.
חוזרים חזרה
ממסע ארוך
כל כך הרבה גשם ירד השנה:
הנה,
סוף סוף קיץ. |