נכון שאתם שונאים את שמוליק? אני בטוח. אם תכירו אותו תשנאו
אותו לפחות כמוני אם לא יותר. למה יותר? כי אני בן-אדם שלא
שונא אנשים. להפך אני תמיד מעדיף לאהוב מאשר לשנוא.
אבל לא את שמוליק. ומה הכי מעצבן? שאין לי סיבה לשנוא אותו
ותאמינו לי שחיפשתי אני פשוט לא יכול לסבול את הבן-אדם. למה?
ככה.
אם יש דבר שאני שונא יותר משמוליק זה למצוא את עצמי במקום שהכי
לא בא לי להיות בו ועכשיו לא בא לי להיות בפאב השכונתי. למה?
כי חברה שלי אתמול הודיעה לי בשמחה וששון שאני אפס ואם לצטט את
דבריה: "אפס מאד מאד קטן בלי יכולת שימוש ואני מתכוונת גם
אליך". לקחה את הדיסקים שלה ועוד כמה שלי והלכה. לא שאלתי לאן
וכנראה שזאת הסיבה שהיא לא ענתה לי אלא השאירה אותי לבד, בלי
המוסיקה שמתאימה למצב.
לא מספיק שנרדמתי בערך מתי שכולם קמו, אפילו אלה שמתחילים
לעבוד מאוחר, אז כבר בצהרים העיר אותי הטלפון והקול בצד השני
של האפרכסת לא התכוון לתת השכמה עדינה "רגע שלמה", ניסיתי לדבר
בעדינות אבל באופן טבעי העדינות הפכה לכעס שחיכה כל הלילה
לפרוץ והוא התפרץ "תקשיב לי טוב! אני לא עזבתי את הבת שלך, היא
ברחה לי אתמול ואם כבר אתה רואה אותה אז תגיד לה שהדיסק של
דיוויד בואי שלי אצלה, ואני רוצה אותו חזרה." זרקתי את השפופרת
על הרצפה והתעלמתי בשיטתיות משצף הקללות שאביה היקר של חברתי
לשעבר ירק לטלפון ונרדמתי. רק דפיקה רמה בדלת בסביבות הערב
גרמה לי לקום ורונן עומד בפתח מחייך מאוזן לאוזן מחזיק בידו את
תוצאות מבחן הלשכה לעריכת-דין  שלו שיקבע אם הוא יוכל להגן על
רוצחים ואנסים ובשיא חוצפתו שואל בתמימות: "תנחש מה?". "עברת",
אני לא מבין איך הוא שמע אותי, אפילו אני בקושי שמעתי את עצמי,
אבל זה לא הפריע לו לפצוח במחול טנגו סוער על השטיח שהבאתי רק
שבוע שעבר מסיני  בצרחות אינדיאניות וזה לא הפריע לו לצרף אותי
למחול כבת-זוגתו נפוחת העניים. "צריכים לצאת לחגוג, יאללה דוד
ושמוליק מחכים בפאב ואנחנו מצטרפים אליהם, אז יאללה תתלבש
ובוא! מה קרה לך אתה נראה שפוך?", "כן שמע" ניסיתי לדבר אבל
הוא לא נתן לי לסיים את המשפט ופשוט זרק אותי למקלחת לצחצח
שניים.  תוך כדי יריקת כל הסיגריות של אתמול לכיור לאט לאט
התחלתי לעכל את השיחה שהתרחשה לפני כמה דקות בסלון ביתי החביב
ואז זה היכה בי, שמוליק!!!! יצאתי מהמקלחת עדיין עם משחה מרוחה
על כל הפה "מה פתאום שמוליק? אתה יודע שאני לא סובל ת'בן-אדם."
הוא הסתכל אלי כאילו הוא שמע את זה בפעם הראשונה בחייו "בחייך,
היום זה יום לחגוג. ראינו אותו בדרך והזמנו אותו. ת'שמע, הוא
שאל אם אתה בא ורק אז הוא הסכים לבוא".
בדרך אל הפאב אני מעדכן את רונן בפרטי הלילה הסוער שעבר עלי. .
"כמו שאני מכיר את 'החברה' שלי היא תפיץ לכל החברה שאני זיון
חרא והזיון הבא שלי יהיה בטח אם חרשת אילמת או אם אחת שיצאה
משלוותה והיא ממש ממש נואשת". תוך כדי ניסיון לסחוט כמה מילים
טובות שיעלו את האגו השבור שלי. רונן, שיכור מהצלחתו המפוארת,
אלק!!  מצליח בפלפולים משפטיים, שכנראה עזרו לו מאד במבחן,
להחזיר את נושא השיחה אליו. אני לא ממש מבין למה רונן מחייך
אבל זה מתברר לי מיד ואותי זה לא מצחיק.  "מה אתה דואג? מילה
ממנה אני תובע אותה על הוצאת דיבה ותוך שנה אבא שלה פושט ת'רגל
ומעביר את הכל אילך". רונן פשוט מתענג באושר  על יכולתו לעזור
לחבר בעת צרה. "הבעיה היא שצריך להוכיח לבית-המשפט שהיא שיקרה,
יש לך מישהי שתסכים להעיד בשבילך?". אני מסתכל עליו במבט מעורב
של בכי וכעס ומנסה לעלות במוחי  את הבחורות המעטות שהואילו
בטובן לשכב איתי ולתדהמתי  אני פתאום מגלה שהבת-זונה צדקה. אני
בועט בלי לחשוב ברמזור וכמעט שובר את הרגל, זה כנראה לא היום
שלי, אני מפספס ונופל על המדרכה, מקלל בקולי קולות שבקושי
מכסות על הצחוקים הרמים שמקיפים אותי מכל  עבר. "בוא, קצת הרבה
אלכוהול ואתה בן-אדם חדש", רונן תופס אותי ומרים אותי בסחיבת
פצוע וככה אנחנו נכנסים אל הפאב.
שמוליק ודוד כבר התמקמו בשולחן קטן שמקסימום מסוגל להכיל שני
גמדים עם מבחנות שתייה  וסביר להניח שגם הם יחטפו התקף
קלסטרופובי.  אז עכשיו אני, דוד, רונן ושמוליק  מנסים לפתור את
בעיות העולם. מעבר לשולחן בינתיים דוד ורונן גומרים שתי בירות
ועוברים למצב שאני אוהב לקרוא לו "שיעור בפיזיקה גרעינית" וזה
בגלל המבט המטומטם על הפנים שלהם שבוהה באוויר כאילו מנסה
להבין איזשהו פרופסור בטכניון שמסביר על קיומם של חורים שחורים
ותפקידם במיקרו קוסמוס הקרוי יקום ואז פולט איזו נוסחה מפוצצת
עם הרבה איקסים ועוד אותיות לא מובנות כך שהמבט נעשה יותר
ויותר נואש, כאשר מבין הוא עד כמה קטן מבט  ביקום הענק הזה,
שמלא איקסים ואותיות לא מובנות. ואז שוקע הוא שוקע ביאוש
טוטאלי שרק עוד אלכוהול יכול לנטרל.
בשלב הזה אני בדרך כלל מנסה לפרוש, אלא אם כן אני נמצא באותו
מצב. מה שקורה לא מעט. אבל בצער רב אני נכנע לתכתיבי החברה
ומסמן למלצרית להביא עוד בירה. "סוף סוף, אתה יושב כל היום אם
פרצוף תחת לפחות בירה תמחק את הליצן העצוב מהפנים שלך". רונן
מסתכל עלי במבט מאושר, שמח שעוד שיכור מצטרף לחבורה. לא יאמן
אבל הוא סיים תואר בעריכת-דין  ועדיין לא יודע להבדיל בין
שתייה מרצון לשתייה מדיכאון, מה מלמדים אותם שם?
שמוליק שעד עכשיו היה, למזלי ולמזלו הרב, שקט הסתכל עלי  במבט
מזדהה שרק עצבן אותי
בערך בבירה הרביעית אני נזכר שהיה לי משהו חשוב לעשות שקמתי.
בבירה השישית זה כבר היה ברור, הלחץ בחלק התחתון שרק הלך
והחמיר שלח זרמים אלקטרונים למוח רווי האלכוהול  שלי והזכיר לו
שמישהו לא שיחרר אותו אחרי השינה, דבר שבדרך כלל הוא רגיל בכל
יום, אפילו אם זרקו אותו לפני זה וקראו לו בשמות מעליבים. אני
מדדה אל השירותים ומיד פונה החוצה לדלת הכניסה לא מנסה אפילו
לחשוב איך אני מחכה לכל האנשים, שכנראה לא היו מעולם בשירותים
ציבוריים ובטוח לא ידעו עד כמה מצבי נואש. למרות מצבי השתוי
אני מספיק לראות את שמוליק קם אחרי במטרה להצטרף אלי. אני
מסתכל עליו במבט תמוה "אתה רוצה להחזיק לי?" , הוא מחזיר לי
מבט מפגר כאילו זה טבעי לעקוב אחרי חבר שלך שהולך להשתין, "מה
קרה בחיים לא השתנת עם עוד מישהו?", כבר אין לי כוח אליו שיעשה
מה שבא לו ויעזוב אותי בשקט. מצאנו איזו פינה שקטה ליד פחי זבל
של בנין מפואר ולא יכולתי שלא להסתכל בזווית העין על שמוליק
בשעה שהוא מטיל את מימיו על פח זבל מסריח. לקח לי כמה דקות
למצוא את הרוכסן שלי ועוד כמה על מנת להוציא אותו החוצה תוך
כדי הפעולה ראיתי ששמוליק, שכבר סיים מזמן, מביט בי במבט אבהי
דואג ומניד את ראשו כאילו תפס את בנו הקטן מאונן בשירותים מול
תמונה של סבתא. " מה אתה רוצה? תעוף מכאן חתיכת חרא!!!", הוא
המשיך להסתכל רק שהמבט הפך למבט מבין, דואג  "אני רק שומר עליך
מה הקטע שלך?". אני לא יודע אם דברתי בגלל הבירות או בגלל  שרק
אתמול זרקו אותי ופשוט נמאס מכל בעולם המסריח הזה "אני לא סובל
אותך!!!" זהו אמרתי את זה ואת הנעשה אין להשיב. רק מהפנים של
שמוליק הבנתי למה לא אמרתי את זה עד היום, האף שלו ניסה להתחבר
לשפתיים ובעניים המכווצות החלו להופיע דמעות שרק עצבנו אותי
עוד יותר כי הם גרמו לי להצטער על מה שאמרתי. "ידעתי את זה כל
הזמן, ניסיתי תמיד להיות לטובתך רק כדי שתתחיל לחבב אותי אבל
כנראה שאתה שקוע יותר מידי בצרות שלך ולא שם לב לחברים שאכפת
להם ממך! אבל סוף סוף הפרצוף האמיתי שלך מתגלה. אני הולך! ואת
המכנסים שלך תסגור לבד, דרך אגב הם מלאים שתן, סלמת".  תוך כדי
שהוא הולך ממני חצי בוכה חצי כועס משהו קרה באוויר משהו ששנינו
עצרנו, הוא עדיין בפרצוף חמוץ ואני אם זין בחוץ מלא שתן, קפאנו
ולפני שהבנתי שזה התחיל זה נגמר, מה שזכרתי זה שלמשך חלקיק
שניה משהו עבר באוויר, משהו רע, משהו שלא הכרתי, כאילו האוויר
הפך מוצק לזמן לא מוגדר וחזר למצבו הטבעי, הדבר הבא שזכרתי היה
שקט אבל לא שקט של לילה תל-אביבי אלא שקט טוטאלי, יצאנו לרחוב
כאשר נזכרתי  שאני חצי ערום אבל זה לא הפריע לי כי לא היה מי
שיסתכל, הרחובות שממו מכל דבר חי אפילו העצים נראו מתים, כל
הרמזורים נתקעו על צהוב מהבהב והמכוניות פשוט עצרו כנראה בגלל
שלא היה מי שינהג אותם, הרגשתי שאני רועד ולא מקור הפניתי מבט
אל שמוליק בתקווה לראות משהו חיובי מייד הצטערתי על כך הדבר
היחיד שהראה שהוא חי היו האדים שיצאו מפיו.
בלי לדבר הבנו שאנחנו האנשים האחרונים  בכל העולם, דווקא אתו
ודווקא עכשיו מכל האנשים בעולם לא יכולתי להיתקע אם מישהו אחר?
איזה פושע, סוטה או אונס ילדים אפילו מועמד לתא הגזים אבל אם
שמוליק? לא היה אכפת לי שכולם אינם אולי חוץ משושו החתול של
הבניין שתמיד חיכה מתחת למדרגות וגרגר בשמחה למראה פני. בלי
רצון הרגשתי לחות מתחת לעיניים אולי בגלל שושו אולי בגלל
שמוליק אולי כי לא מספיק שאני כישלון בחיים אז גם למות כמו
כולם אני לא מצליח?
כנראה ששמוליק יצא מההלם כי שמעתי אותו אומר "אז זה רק אני
ואתה!", זה שבר אותי לא מספיק שאני יודע את זה הוא חייב לידע
אותי, אני שונא אותו, אני מעדיף להישאר לבד בעולם מאשר להישאר
איתו הרגשתי את כל מה שהדחקתי מכיתה ט' מתחיל לפרוץ החוצה
ראיתי רק שחור בעיניים והרגשתי את הדופק ברקות. תירגע, תירגע
אני תמיד מדבר לעצמי שאני עצבני זה עוזר להירגע. גם הפעם זה
עזר אבל מאוחר מדי כי  השחור החל נהפך לאדום שנהפך לפנים
מרוסקות שהיו שייכות לבן-אדם מאד מעצבן שענה לשם שמוליק. הפעם
לא יצאו אדים מפיו וחשתי שהשקט שחשבתי שלא יכול לגבור גבר,
הייתי לבד.
אני לא זוכר כמה זמן עבר, הייתי בהרבה מקומות מאז קראתי הרבה
חומר: מיומנים פרטיים של אנשים עד לפרוטוקולים סודיים של
ממשלות בכל העולם, למזלי מה שהכה בעולם לא השמיד את מאגרי
האוכל והמים ככה שחייתי טוב.
אתמול עברתי במקום מוכר  וראיתי דבר שחשבתי שאני לא הראה
לעולם, שלד, שוכב ככה ברחוב בתנוחה מתנשאת כזו שאומרת "אני
יותר טוב ממך." בעטתי בו, מפרק את כל העצמות על הכביש ומחייך
לעצמי, כל החיים רציתי להצליח והנה ברצח הראשון שלי אני כבר
הרוצח האחרון בעולם. בחנתי את פני בראי של אחת המכונית בשביעות
רצון כאשר ראיתי את זה, נקודה אדומה על המצח כמו חותם שעווה על
מכתב שמוטבע עליה ק י ן, שברתי את המראה בכעס, שמוליק לא היה
אחי.