היום הייתה צפירה של שתי דקות.  הרגע החל טקס יום הזיכרון
לחללי מערכות ישראל. ישבתי בשמש על המדרגות שיורדות למגרשים
ומשמשות כמושבים בזמן טקסים. בדיוק הכריזו הקהל מתבקש לקום,
ומחכים לצפירה. ואז שמעתי את זה. זה התחיל בעיר אחרת, ואז זה
הכה גם את חולון. הצפירה החלה.

הרכנתי את ראשי כלפי מטה. יש לי בעיה עם צפירות, אני אף פעם לא
יודעת על מה לחשוב.. הרי זה להעביר שתי דקות.. ואיך? קשה לי לא
לחשוב. ניסיתי לחשוב על יום הזיכרון. על החיילים. על הקרבות.
עלו בראש שלי המון תמונות קשות, המון שירים, התחלות יצירתיות
לסיפורים, סיפוריי חיים שקראתי.. הכל.
המשכתי בזה כמה זמן. זה עזר. ואז שמתי לב לאדם צוחק. הוא צחק.
זו צפירה, דאמיט!! לא צוחקים באמצע צפירה! מה אתה?! מטומטם?!
כנראה שכן. אבל אז הבנתי משהו.
הצפירה הזו, היא כמו החיים. היא מתחילה לאט, מתגברת, מתבגרת,
משנה טון, ממשיכה הלאה.. ואז נחלשת דיי מהר, ונגמרת. ואז, הקהל
מתבקש לשבת. אף פעם לא הבנתי. לא ידעתי למה אנחנו עומדים בשקט
כמו דגים ובוהים בנעליים שלנו. אנחנו מסתכלים על עצמנו.
הצפירה הזו למדה אותי כמה דברים על עצמי. אני צריכה לבחון כל
אלפית שניה משתי הדקות שניתנו לי, כדי לא לפספס שוב שלב,
ולמשוך אותו כמה שצריך. הצפירה הזו גרמה לי לחשוב על כל מה
שעברתי. הרבה תמונות עלו לי בראש. תמונות שלא ראיתי שנים,
תמונות עצובות ושמחות. הכל. ואז הסרט נעצר לשניה, וכשהצפירה
התחזקה התחלתי לבהות בעתיד.. על מה שמצפה לי.. וכשהצפירה
התחילה להחלש, הבנתי שיש חיי נצח בעולם הזה. כל אותם אנשים
שמתו,חיים בתוך הצפירה. הצפירה שהמתארת את חייהם. הם הגיעו עד
לשיא, ומשם הנפילה הייתה תלולה. ומכאן הגיעה ההבנה. 2 הדקות
מדברת אל החיים,ולא על המתים. באה להראות לנו שאנחנו יכולים
לחיות יותר מ2 הדקות האלו, אנחנו צריכים לחיות יותר משתי הדקות
האלה. אם לא בשבילנו, אז בשביל מי שלא זכה לכך.