מוקדש לעדן הל.
חשבתי עלייך כשכתבתי את זה ואין לי מושג למה.
אולי זה בגלל מה שאמרתי לך על התיאורים ואולי זה סתם בגלל
היצירה שלך שקראתי.

יוצאת מהבית, לבושה בבגדים השחורים שלי והחושפניים במקצת.
התאפרתי בעדינות שלא תשים לב, שלא תגיד שאני מזויפת כמו כולם,
אבל התאפרתי בשביל להדגיש, להדגיש את מה שכולם אמרו 'יופי של
דוגמנית'.
הולכת במהירות ברחוב הקר ומתה כבר להגיע אליך.
בדרך מוציאה סיגריה.
שמתי אותה בפה מלכלכת אותה במקצת עם הליפסטיק, מדליקה המצית
ומדליקה את הסיגריה.
לוקחת נשימה עמוקה מרגישה איך העשן נכנס לריאות שלי ומזהם כל
חלק שהוא נוגע בו.
מוזר אך ההרגשה הייתה טובה...
כל הדרך חשבתי על מה שיקרה כשאני יגיע אלייך...
כיביתי את הסיגריה ונכנסתי לתוך הבניין שלך.
עולה במעלית עם השכן המוזר שלך שעושה לי מבטים, מגיעה לקומה
החמישית, הולכת לדלת 17 ודופקת.
ואתה פותח לי את הדלת.
לבוש עם חולצה לבנה די צמודה שמבליטה את השרירים שלך, מכנס
ג'ינס פשוט, השיער שלך מסודר בקוצים והעיניים שלך שמבטיחות לי
לנצח לאהוב אותי נוצצות כתמיד.
"הי..."אתה לוחש ואני נכנסת לתוך הבית שלך.
"מתוק התגעגעתי אלייך." אני אומרת ונושקת לשפתייך.
אתה מחזיק אותי בזרועותיך ומחבק אותי חזק מרים אותי מהקרקע
ממש.
ואני מרגישה מרחפת, מרחפת בתוך בועה מושלמת שאני מקווה שלעולם
לא תתנפץ לי בפנים.
אתה מושיב אותי בסלון והולך להביא לי שתייה.
אני בוחנת את החדר, רואה שמקודם ישבת ודיברת בטלפון כי הטלפון
זרוק על הספה.
החלון קצת פתוח ורוח קרה נכנסת לבפנים ומלטפת את גופי המצטמרר.
אתה מחבק אותי כאילו ידעת שקר לי.
אני שמחה, אתה מכיר אותי יותר טוב מכולם.
ואתה לא מה שכולם אומרים לי...
אני לוקחת לגימה מהקולה ומשאירה עליו קצת ליפסטיק.
אתה בא ומעביר אצבע על הפנים שלי, אתה לוקח את ידי ושם בתוך
שתי כפות הידיים שלך.
הם כל כך חמות, אל תעזוב את הידיים שלי לעולם אני חושבת.
אתה מנשק אותי, אומר כמה התגעגעת לריח הטוב של הבושם שלי, ושוב
נושק לשפתיי.
מרים אותי מהספה ועושה לי מבט משונה.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום." אתה לוחש בעוד אתה מנשק את צווארי.
כל כך התגעגעתי למגע החם והאוהב שלך.
אתה מנשק אותי ומעביר את ידיך על כל גופי ומוביל אותי לכיוון
חדר השינה.
אני יודעת מה אתה רוצה ואתה תקבל אותו כי אני שלך, שלך לנצח!
אתה מפיל אותי בעדינות על המיטה ונופל אחרי.
אתה מוריד לי את החולצה ומלטף את הבטן שלי, מעביר יד על החזה
שלי ומוריד אותה למטה, מתחת למכנס.
ההרגשה שאתה נוגע בי עושה לי טוב ואני נאנקת בשקט.
אתה פותח את הריץ רץ של החצאית ומסתובב.
עכשיו אני מעליך.
אני נושקת לצווארך ואתה בינתיים פותח לי את החזייה, אני מרימה
את החולצה שלך ומלטפת אותך, ואז מורידה לך את החולצה, הגוף
המהמם שלך נחשף לעיניי.
החצאית שלי יורדת במהירות וכך גם החוטיני, המכנסיים והבוקסר
שלך ירדו באותה מהירות.
ושוב פעם אני שוכבת על המיטה המפוארת שלך, עירומה כביום
היוולדי, אתה מעליי, אני מלמטה, כמו תמיד.
אתה נאנח לוחש לי מילים של אהבה.
ואני... אצלי הזמן עצר ועכשיו רק אני ואתה קיימים והאהבה שלנו
מחזיקה לנצח.
אתה גומר, נשכב לידי, מנגב את הזיעה ממצחך ונושק לשפתיי.
אני שוכבת בתוך זרועותייך, מרגישה כל כך קטנה ושברירה בהן.
ושוב פעם שוקעת בשינה, חולמת חלומות מתוקים עלי ועליך.
אני מתעוררת ורואה אותך לבוש.
"קמת..." אתה לוחש ומלטף את פניי.
"אני צריך ללכת..." אתה אומר ומחפש לך חולצה מהארון שלך.
אני קמה עם חיוך, אני שלך, שלך לכל זמן שתרצה אותי, שלך לנצח,
תמיד שלך, אני חושבת לעצמי.
אני מתלבשת לי באיטיות ומסתכלת במראה.
האיפור לא נמרח. הוא לא ישים לב שאני מזויפת כמו כולם.
אתה הולך איתי בבית ואומר לי שאתה צריך לומר לי משהו.
"מה זה מתוק?" אני שואלת.
מקווה שאולי היום, אולי היום אתה תגיד לי שאתה אוהב אותי.
"אני חושב שכדאי שלא נתראה יותר." אתה אומר.
"למה???" אני שואלת, מרגישה איך הדמעות עולות אל עיניי
ומאיימות לפרוץ החוצה.
"כי זה נמשך יותר מדי זמן וזה לא אמור להיות ככה...
את ידעת מההתחלה למה את נכנסת."
הדמעות פורצות החוצה, זולגות במורד לחיי, מרטיבות את פניי
וממליחות את פי.
"האיפור שלך נמרח." אתה אומר לי לאחר כמה שניות.
"צדקתי... את מזויפת כמו כולם..." אתה לוחש ופותח את הדלת. אני
יוצאת החוצה, מסתכלת עליך בפעם האחרונה, מתחננת שתיקח אותי
בחזרה, מסתכלת עליך בעיניי הירוקות שמביעות סבל וכאב ואתה לא
משפיל את מבטך אפילו.
אתה פשוט טורק את הדלת בפניי.
אני חוזרת הבייתה עם כל האכזבה והכאב.
מוציאה סיגריה אחרי סיגריה.
מסיימת קופסא בכמעט חצי שעה.
הולכת למטבח ופותחת את הארון תרופות של אימא.
מחטטת בין הקופסאות, מספר קופסאות נופלות עליי.
ולידיי מגיעות כדורי שיעול, אקמול ושינה.
אני לוקחת את שלושתם, לוקחת כוס מים גדולה וממלא אותה במים.
אני הולכת לחדר, מתיישבת על הרצפה ומתחילה לבכות, לבכות כמו
ילדה קטנה, אני בוכה ככה שעה, ואז אני מתחילה להיחנק אין לי
קול ואין לי אוויר.
אני פותחת את הקופסאות, שומעת את ה'תיק' שזה עושה כשפותחים
אותו.
לוקחת חמישה כדורים מכל תרופה, הכול נראה כ"כ צבעוני בידיים
שלי, זה נראה כמשהו טוב לא רע כמו שזה.
אני בולעת כדור כדור בנפרד.
מחשבת בראש שזה כבר 15.
לא זה לא מספיק.
ראיתי באי. אר שאחת לקחה יותר בשביל למות.
חוזרת למטבח ולוקחת עוד חמישה קופסאות וממלאה עוד מים.
אני שמה את הכדורי שינה בצד, אני לא רוצה להירדם באמצע ניסיון
התאבדות.
אני לוקחת את השבע קופסאות ולוקחת מכל אחד מהם חמש.
כשאני מגיעה לכדור האחרון אני מבינה...
הוא לא שווה שאני ימות בשבילו!
בשארית כוחותיי אני הולכת לחדר ליד, מרימה את השפופרת ומחייגת
101.
אף לפני שמישהו מדבר איתי הטלפון נופל לי מהיד ואני נופלת ביחד
איתו...