היא הושיבה אותי על ברכיה ואמרה לי: "שתהיה גדול כבר לא יהיה
צבא. כולם יהיו ידידים ולא תהינה מלחמות. אתה עוד תראה..."

אני אוהב ללכת דרך השדה לבסיס. זה מרגיע. לפעמים אני אפילו
קוטף פרחים. אף אחד לא יודע - אני די מתבייש בזה. בסך הכל זה
לא כל-כך תואם את התדמית המחוספסת שפיתחתי לעצמי.

שהייתי קטן, אני ואחי הגדול, יובל, היינו מטיילים כאן. היה לנו
תירוצים קבועים כדי לעבור דרך השדה, למרות שהמעבר דרכו היה
מאריך את הדרך בשבע דקות (בדיוק) וגרם לנו תמיד לאחר
לבית-הספר, הצמוד למחנה הצבאי. בקיץ שחקנו תופסת והיינו
מתחבאים בין הפרחים שעות על גבי שעות, משתזפים בשמש, שוכחים
מהמשחק ונרדמים.

אף אחד לא יודע מהפרחים שאני קוטף חוץ מאח שלי. אני מביא לו
אותם כשאני מגיע לבסיס. כבר יש לי זר די גדול - הוא יאהב את
הפרחים האלה.

אימא טעתה בגדול. כשגדלתי הבנתי שזו מין קלישאה שאמהות אומרות
לבנים שלהן כשהם מדברים על הצבא. עם יובל, אימא שלי לקחה את זה
ברצינות. שהוא התגייס לקרבי היא לא האמינה. היא לא האמינה
שהשלום כל כך רחוק. על טעות כזאת לא סולחים. אסור לטפח תקוות
שווא! גדלתי לחשוב שאשרת בצבא נינוח. צבא עם מדי תכלת, נעליים
עם כריות אוויר, פצצות של זיקוקי דינור ואוכל טוב - כמו של
אימא.  

הרבה אנשים מכירים את אח שלי. כל היום הוא רק שוכב בשמש, שקט.
הוא נורא ישמח עם הפרחים.
הנה אני מגיע סוף-סוף - שבע דקות ארוכות. אני מסדר את הזר שלא
יראה מרושל. הוא ישן עדיין, נשען על כרית האבן. אני שם את
הפרחים על חזהו.  חבל שהוא לא יכול להריח אותם.  

לאימא אני לא אסלח לעולם.
                                                           
             
1997