אני רוצה להיות מזרח-אירופאי.
לגור בעיר מזרח-אירופאית, כזאת עם עבר. שבטים ברברים התיישבו
על גדת נהר, ושם במשך מאות שנים, נבנתה לה ציוויליזציה. עם
מרכז עיר מפואר, ארמונות, כבישים ורחובות מרוצפים, לא סלולים.
פאבים ששרדו הפצצות של הגרמנים, ואחרי זה שרדו הפצצות של בנות
הברית, ואחרי זה שרדו התעללות של המשטר הקומוניסטי. מלצרים
מבוגרים, עם שפם, לבושים בחולצה לבנה ווסט שחור. מקריחים.
רהיטים מעץ מלא, כמו שפעם היו עושים, אבל מאז איקאה, זה אחרת.
כרכרות עם סוסים, מצחצחי נעליים, ילדים קטנים עם כובע קסקט
גדול.

יהיה לי שיער בלונדיני, מסורק לאחור עם ברילנטין. משקפיים, עם
מסגרת עגולה דקה. צבע חום. מגולח למשעי. מכנסיים בצבע אפור,
חולצה עם צווארון בצבע לבן, אפודה בצבע חום. או להיפך.

אני רוצה לקום כל בוקר, להוציא את האופניים החדשים, מדגם כזה
שלא השתנה במשך 50 השנים האחרונות, עם פעמון כסוף. לרכב עליהם
עד לתחנת הרכבת התחתית הקרובה, לנעול אותם עם עוד אלפי זוגות
אחרים. לחכות בתחנה לקרונות הצהובים-מלבנים. לעמוד עם עוד מאה
אנשים בקרון, לאחוז ברצועת עור אשר משתלשלת מן התקרה. להתנדנד
מצד לצד, לבקש סליחה מהזקנה שיושבת ממש לידי. היא תחייך בהבנה
ובנימוס ואני אשכח שאי פעם ראיתי אותה.
יהיה לי משרד, כולו אפור, ארונות ארונות ארונות, תיקים תיקים
תיקים. עובד ממשלתי, במשרד ממשלתי, חסר כל מטרה. בירוקרט. חותם
על ניירות, בקשות להגשת בקשות - נדחה, אושר. נדחה.

לחזור הביתה. לבלוק. רחובות רחובות של בלוקים בלוקים. אפורים
כמו השמים. גג שחור. ארובות. מסדרון ארוך ארוך. הדירה קצת אחרי
האמצע. מטבח עם שולחן מטר על מטר וארבע כסאות מתכת. הדיירים
הקודמים השאירו, כשהם ברחו למערב. התאורה זהובה. שטיח מקיר
לקיר. חום כמובן. מקלל את ההסקה ששוב לא עובדת, בטח בגלל
השביתה. לא זוכר כבר מי שובת השבוע. עוד פעם השכנים מלמעלה
צועקים. אשתי נכנסת, עם הילדה. פעם היא היתה יפה. הילדה, בדיוק
כמו הבובות בחנויות - בלונדינית עם עיניים כחולות, מחייכת את
החיוך הנצחי שלה, ששום מורה אכזרית לפסנתר לא תמחק לה מהפרצוף.
לובשת את השמלה הפרחונית החדשה שקניתי לה. היא לא כמו הילדים
במערב, אוכלים מקדונלדס ורואים אם.טי.וי. כל היום. היא לא תהיה
כזאת. היא תהיה פסנתרנית דגולה. מוזג כוס יין הונגרי, שולף
תקליט. היום נקשיב לצ'ייקובסקי. הפצפוצים הכל כך מוכרים. מי
צריך את התקליטורים האלה שלהם ? נשרטים ונשברים בקלות.

חוסך מארק למארק, גילדן לגילדן, רובל לרובל. אחרי חמש שנים,
סוף סוף אשרו לי את החופשה. ניסע לעיירה ההיא בהרים. הפעם
הקודמת היתה בירח הדבש שלנו. איפה שהכל ירוק. נשכור לנו חדר
במלון שמשקיף על האגם. בבוקר נשוט בסירת פדלים. נלך לטייל.
בערב נשב בבית קפה. אשתי, הילדה ואני. שבוע פעם בחמש שנים, לא
רע.
בוקר אחד, תבוא חבורה של מערביים. בטח מאמריקה. עכשיו, אחרי
שמסך הברזל נפל, הם מגלים אותנו, ואת הערים היפות שלנו, ואת
הרהיטים ומקומות הבילוי שלנו. והכל כל כך זול כאן ויפה כאן.
והם יבואו לעיירה שלי, ויגידו משפטים כמו :
it's so fabulous here,
look at the view,
it's so unbelievable there are such places in such primitive
countries.
ואז אני אגחך לעצמי ואומר : לו רק הייתי נולד במערב.