פתאום זה קרה. לא יודע איך בדיוק תזמנתי את עצמי כל כך גרוע.
מה, לא יכולתי למצוא מקום יותר טוב לחרבן בו במקום במקולל הזה?
לא יודע מה עשיתי עד עכשיו שהביא אותי בדיוק לנקודה המחורבנת
הזו.
יכולתי לאכול רק ירקות ולא את הגועל הנפש הזה .נשבע שבחיים
יותר לא אוכל בשר  ועוד בשר שבושל במטבח צבאי נידח .
נו,באמת טמבל שכמותי ,מה לא הבנת שכל מה שעשית ביממה האחרונה
פשוט כיוון לזה שאתה ביחד עם החברה תהיו דווקא במקום שאף אחד
לא רוצה להיות .תראה רק איך הם מסתכלים עלייך בפתטיות ואתה כזה
מושפל ,כזה מפוחד,כזה חיוור .עכשיו באמת יש לך סיבה לחרבן מפחד
-הרי בגלל זה אתה פה ,לא?
זה יכול היה להיות עוד אחד מהחירבונים בשטח המקולל הזה שנקרא
לבנון.עוד לפני שהתמקמנו והיה אפשר לחרבן בשטח ולא בשקית.לקחתי
לי נייר שפשוף וחשבתי שתפסתי פינה מדהימה לחרבון זריז.
מפשיל את מכנסיי וממש לא שם לב לכלום .פתאום ה"קליק" המתכתי
הזה של מוקש רגל .
תבינו ,כבר כרעתי ולא יכול היה תזמון יותר טוב לחרבן .מזל
שמכנסיי היו כבר מופשלות .
אידיוט.,זו עוד מילה ששמעת לא פעם בחייך ואני מקווה שעכשיו אתה
מבין למה .מה זה ? מה זו כל ההמולה סביבך ? אני לא מאמין,
אפילו הוא הגיע לכאן ..טוב נו חברה תעשו משהו! כמה זמן אתם
בדיוק חושבים שאני יכול להישאר בפוזה המשפילה הזו בלי לזוז
במילימטר אחד .אני חושב שעוד רגע אתעלף ,רגע לא אסור לי אפילו
לחשוב לכיוון ,תזוזה אחת לא במקום ואני יכול לראות את התחת שלי
עף על המג"ד ,השערות של הביצים שלי מתעופפות כמו שערות סבתא על
כל הגדוד ואני לא רוצה לחשוב איפה ינחתו 3 חלקי איבר מיני.

מצחיק ,מצחיק איך שזה פתאום קרה .ידעתי שאני מצחיק ואפילו
לפעמים קומי .אבל זה באמת שוס ,שיא השיאים .הרי זה היה ברור לי
כשמש שבצורה קומית אבחר לסיים את חיי העלובים.אני כבר שומע את
הצחוקים שרצים בין הפתולוגים באבו כביר שמריצים קטעים ומודים
לשם שינוי שלא צריך לעשות חוקן כי פשוט אין תחת.ואיך החברה
בצבא פשוט מתים מצחוק כי מה כבר יכולים לעשות ילדים בני 19 עם
רובה וזיקפה תמידית על המד"סית?
שקט.
למה נהיה כל כך שקט פה ? אני שומע רחשים של אנשים סביבי ,אבל
פתאום גם זה נעלם .
הלו ? שומעים אותי ? זה אני ! זה שמחרבן קוביות ולא יכול לזוז
.בטח הם תופסים מרחק ביטחון ,אף אחד לא רוצה לקבל חרא בפרצוף
בחום הזה. טוב שילכו. אני, אני צריך קצת זמן לעצמי, בעצם זמן
זה מה
שנישאר לי או שלא .
מה זה? לא יכול להיות ! שנים שלא ראיתי אותם ! הייתי בטוח שהן
נכחדו כבר מזמן .אם יש ציפור שאני אוהב זו דוכיפת .עוד כשהייתי
ילד היא הקסימה אותי ,הצבעים האלו,שחור ולבן, ושתמיד דמיינתי
שהדוכיפת היא קרובת משפחה של הזברה ,רק שהיא יודעת לעוף והזברה
קצת כבדה מידי.איזה יופי של כרבולת .
הדוכיפת בטח הייתה חייל רומאי עם קסדה מרשימה וגוף של זברה.
והעצים הירוקים האלו שמשתלבים כל כך יפה עם הסלעים ששוכבים פה
לפחות מליון שנה.
הם בטח צוחקים עלינו.
אני באמת ראיתי את הסלע ששוכב מתחת לעץ הדובדבן מחייך חיוך
זדוני ומלגלג עלי ,כאילו לומר לי שבפעם הבאה שאני אראה אותו זה
מלמטה,באדמה .חייכתי אליו חזרה , מוזר קצת אבל לא פחדתי
כשחייכתי אליו .זה מעין סימן של הבנה מוסכמת כזו ,כמו בין שני
גברים זרים שמדליקים סיגריה האחד מן השני.זה מחייך מוציא מצת
,מושיט ידו אל ראשו המורכן קלות מטה של המעשן.חיוך קל,הצתה
,הנהון בראש של תודה והסתלקות מהירה .
אני מרגיש כבר יותר טוב ,לפחות הכאב בטן עבר לי ,הרגליים כבר
לא כואבות ואני יכול לשמוע את המים זורמים ולראות את נצנוץ
הטיפות המבעבעים מהנחל כמו שמפניה עדינה ומתוזמנת לפי מקצב
מרגיע.
והירוק שמסביב כל כך חד ויפה והכלניות כל כך אדומות כמו קטיפה
מלכותית של מלכת אנגליה ,העשבים הגבוהים נדים ברוח כאליו עומד
די.ג'י על הגבעה ומשמיע להן מוסיקת צ'ייל הואט מהפנטת והם לא
יכולים
לשבת או לשכב. הם פשוט חייבים לנוע במשיכות מסונכרנות מצד אל
צד.
וואו כמה יפה פה ונינוח .השמש כזאת חמימה ומלטפת כאילו הייתה
סמיכת פוך ביום קר .הריחות האלו של פריחה שנכנסים לנשמה .כמעט
התעלפתי מהן כשהייתי קטן.תמיד הייתי לוקח נשימות עמוקות שאוכל
להכיל בתוכי כמה שיותר ריח עד שהייתי מסתמם ומסתחרר לי.
אני כבר לא מזיע ,ואני חושב שכולם הלכו.
שילכו ,אני לא צריך אותם יותר .שישאירו אותי כאן .טוב לי פה
ואף מפקד מניאק לא יזיז אותי מכאן .אני מודיע שאני אסרב פקודה
ולא מעניין אותי כמה זמן ירתקו אותי.טוב לפחות שיביאו לי משהו
לאכול ולשתות שיהיה לי מה לחרבן שוב פעם .אני מפה לא זז.
רגע, מה יכול להיות שאני שומע מנגינת חליל במקום הזה? רועה
כבשים? החלילן מהמלין? הודי עם קוברה ?
רק נחשים זה מה שחסר לי . הוא מנגן כל כך יפה .אפילו הטיפות של
המעיין שינו קצב והעשבים נעשו רועשים פחות ופתאום הזדקרו
להן.צליל החליל נעשה חזק יותר ואני חושב שהוא מתקרב אליי ואני
כל כך
רוצה לראות מי זה שמנגן כל כך יפה.יש לי צמרמורות בכל
הגוף.והנה היא. דמות עולה מן הגבעה ,השמש  מפריעה לי לראות
אותה .דרך שיערה הארוך קרני השמש חודרים והדמות הלבושה בלבן
ממש כאילו זוהרת באור חזק מקסים.היא לא מפסיקה לנגן לרגע ואני
כל כך שליו ורגוע.מחכה לומר לה שאפילו שאני לא יכול לזוז ,אני
כולי מלא בתנודות וגלי חום של התרגשות. הצליל מתחזק והדמות
קרבה ,אני פותח
את עיני בצמצום מסינוור השמש ומנסה לראות טוב יותר.אני פותח את
הפה ולא יוצאות לי המילים מהפה .הדמות מחייכת אליי חיוך שמאוד
הזכיר לי את המונה ליזה משום מה .חיוך שליו כזה ,מלא ,נינוח
,מנחם משהו.
" אתה שומע אותי?" ,"איך קוראים לך?" .יכולתי לשמוע את רחשי
הקשר " פצוע הלם...מצב קל .."
"אתה יכול להירגע ,הכול בסדר...קצת נעלמת לנו לרגע ואתה בדרך
למקום שידאגו לך.."
חייכתי ,אני חושב,עצמתי את עיני ועדיין יכולתי לשמוע את החלילן
מנגן לעצים,לאבנים,לעשבים,לנחל ולי.