בחושך כל ניצוץ קטן הוא שמש בפני עצמה, לאלפית שנייה, ואז הוא
נעלם.
אני רואה ניצוצות בלילה, רק כשאני לבד. אני הולך ברחוב רוצה
להגיע למקום כלשהו, לפעמים אני סתם הולך ללא מטרה בשדא, ואז
לפתע אני רואה אותם.
ניצוצות קטנים, מופיעים ונעלמים. פעם שמעתי שהם רוצים להיות
כוכבים אך הם חיים רק אלפית של שנייה, הבזק גדול של אור ואז
שוב חושך. הם נעלמים כל כך מהר עד שקשה לי להאמין שהם בכלל
התקיימו.

יום אחד, כאשר הבטתי בניצוצות בחצר האחורית של ביתי, אחד מהם
נלכד בטיפת טל שקפאה.
הוא הפך לכוכב, כוכב קטן ויפיפה, מפיץ אור כחלחל נוגה, הרמתי
אותו מהדשא, בוחן את הפלא שניגלה לפניי. הכוכב היה בוהק כמעט
כניצוץ. קפוא, יופי עצום לכוד בתוך טיפת טל קפואה.
הרגשתי ביטחון למגע הכוכב. קיוויתי שבעזרתו אוכל אולי להתגבר
על המחלה האיומה.
מאז החזקתי אותו תמיד קרוב ללבי. תמיד עמוק באגרוף הקטן שלי,
או עמוק בכיס שלי.  אפילו ישנתי עם הכוכב שלי.
הוא היה ממלא את החדר בתחושת חמימות, מפיץ אור רך וזהוב. אך
למרות תחושת החמימות  הרגשתי במעין חוסר נוחות, שהקשה עלי
לישון, הרגשתי כאילו רצה הכוכב שאעשה עבורו משהו.
מאז שהכוכב איתי אני מרגיש רחמים על הניצוצות, חייהם הקצרים
מאפשרים להם להיות כוכבים אך לרגע קל, בלתי מורגש כמעט, לאחר
מכן הם נעלמים, ואפילו זכרנות כמעט ולא נשארים מהם.
בימים היה אור הכוכב שלי גווע. וגם אני בימים מרגיש מוגבל. אני
מביט על גופי החיוור, על ראשי הקרח, שריריי המדובללים, אני
מרגיש חלש, חסר אונים. בנוסף לכך איני מרגיש מיוחד בכלל בימים,
שכן איני רואה ניצוצות. ובלי הניצוצות מה אני אם לא עוד אדם
חסר אונים אשר אינו מסוגל לדאוג לעצמו? מספר רפואי שעולה
למדינה הרבה מאוד כסף.  רק חמימותו המפנקת של הכוכב מעניקה לי
מפלט מתחושות נוראות אלה.  

גופי נחלש לאחרונה, ועתה כבר איני יוצא מן הבית למעט עבור
טיפולים הכרחיים. אינני רואה כמעט ניצוצות מכיוון שהבית אינו
חשוך דיו עבורם. אני מנסה להתעודד במחשבה שהם שם, ורק עיני
אינן מסוגלות לקלוטן בגלל האור הרב. אך המחשבה מספקת רק את
ההגיון, ולא את הלב הכמה לניצוצות, ולאור הרב אותו הם מסוגלים
להעניק לנשמתי במשך מליוניות השנייה בהן הם מתקיימים. עתה אני
מנסה להעביר שעות מתות של בדידות. הזמן עובר לאט, ללא נחמה או
תקווה. אני מביט בכוכב שלי, ורק הוא מצליח להפר את תחושת
הבדידות האיומה שפוקדת אותי בימים אלה. הוא היחידי המסוגל
לחייך אלי, כשכל שאר העולם מביט עלי ברחמים.

אנשים הפסיקו לדבר מסביבי, למעט כאשר הם מדברים עלי בלחש עם
הרופאים. אני בוהה בהם דרך גופי הכבד, רואה אותם באים ושותקים.
אני מנסה לנחמם, לבל יעצבו ממחלתי, כל מילה שאני אומר, אני
מרגיש בודד יותר בלב.
כשהם סוף כל סוף הולכים, אני מביט בכוכב שלי, ניצוץ קפוא נוגה,
חסר כל שינוי או התפתחות מקבל את פני.

הזמן עזר לי להכיר את הכוכב טוב, לאט לאט התחלתי להבחין
בדפוסים נפלאים כלכך בתוכו. אנשים ונחשים, ומפלצות, וחיות,
רופאים ואחיות, קרובי משפחה, והמון נקודות של אור. כולם נמצאים
בתוך הכוכב שלי, חסרי תנועה קפואים. הדמויות הולכות ונעשות
חיוורות עם הזמן, מביטות בי בתחנונים, שחרר אותנו הן אומרות.
לרגע אני כמעט נכנע ומרסק את הכוכב על הרצפה, אבל איני מסוגל,
הכוכב הוא כל מה שיש לי בחיים, ואיני מסוגל לוותר עליו.

איני מסוגל עכשיו אפילו לדבר. אני כעת שוכב צמוד למיטה בבית
חולים קר זאת לא הטמפרטורה אלא הסביבה המנוכרת, הקולות החדשים,
הדרך בה אנשים החלו להביט בי.  
אנשים מביטים בי, ברחמים, כאילו אני כבר מת, מדברים עלי בגוף
שלישי, עושים תוכניות, מנהלים שיחות חולין לידי, מספרים עלי
סיפורים נפלאים.  
המחשבות שלי רועמות בפנים, אני מרגיש כאילו אני נמצא בהלוויה
שלי, ואני עדיין חיי. אני מנסה לצעוק, דיי תפסיקו, זה פוגע בי
אתם לא מבינים? מה בוער לכם כל כך שאני אמות שאתם כבר מתייחסים
אלי כמת? תנו לי את הזמן שנותר לי, בבקשה...   אני חלש מידי
כדי להגיד דבר, רק מתפלל לאלוהים שהם יפסיקו, מתפלל שהם כבר
ילכו.
רק חמימותו האוהבת של הכוכב מנחמת אותי. הוא כבר אינו חם
כשהיה, אני מרגיש אבל אני מסוגל לשחרר אותו. האם גווע הוא
איתי?

כעת הדיבורים מסביב כבר אינם מטרידים אותי, השמיעה שלי כה
מעורפלת עד כי הם נשמעים כמו קולות רחוקים מעולם אחר, איני
מצליח אפילו לזהות את המילים בהן הם מדברים עלי. אני מנסה
לפתוח את עיני ללא הצלחה. אני מפחד, לא יודע אם אני חיי או מת,
בקושי שומע את העולם, ואיני מסוגל לראותו יותר. אני מוכן לתת
הכל עכשיו כדי לשמוע אותם, כדי לבקש מהם שישחררו את הניצוץ
שלי. איני מרגיש אותו יותר ואני דואג מאוד. מוכן אני אפילו
לשמוע אותם שוב, ורק שישברו את הכוכב שלי.

דממת מוות שוררת כעת מסביבי, שום קול אינו נשמע, ואין אפילו
צליל אחד המגיע לאוזני. איני מרגיש קיים בכלל. אני יושב כאן
חושב, הכל שקט, הכל שחור אין אור בעני, ואין צלילים באוזני.
כאב ומרירות ממלאים את ליבי. אני כל כך רוצה לשחרר את הכוכב
שלי מכלא הטל שלו. איך יכולתי להשאירו כלוא שם זמן כה רב? זמן
רב מידי, ממש נצח בשביל ניצוץ. הכל כי פחדתי להיפרד.
עתה כבר מאוחר מידי, גופי דעך ומת, ממש כמו הכוכב שלי.  
לפתע, הבזק גדול של אור מאיר את האפילה הכבדה, היה זה ניצוץ.
והנה עוד אחד ועוד ועוד. נהר שלם של ניצוצות זורם מולי, וכולם
כה בהירים, כה חזקים, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ניצוצות. הם
מאירים את האפילה סביבי באור חזק אפילו מאורה של השמש. עיני
אינן רואות דבר מלבדם.
אני מביט בנהר הניצוצות העצום הזורם סביבי, מתפעל מבהירותם
ומעוצמתם. אני יודע שבניהם לעולם לא יהיה הניצוץ שלי.





אגב, סתם למי שמתעניין. סיפור זה היה אמור להיות הסיפור
"ניצוצות" אבל נוצר מצב שהביא לי קריזה וכתבתי אותו עוד פעם.
בגלל שכולם משום מה אהבו את הסיפור הזה אבל ראו בו דברים אחרים
ממה שאני ראיתי, אז כתבתי את ניצוצות כדי שהמסר שלי יעבור.
אחרי זה שיכתבתי את הסיפור הזה כדי לעבוד על המסרים האחרים
שאותם הוא מעביר, הדמיון הרב בניהם הוא שהם בעצם אותו סיפור עם
הדגשים אחרים וסגנון כתיבה אחר.