[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיל אינציגר
/
היכל הצללים

הצללים נמתחו לאורך המסדרון החשוך, הוא היה מואר מספיק על
מנת ליצור צללים מפחידים ולא יותר. התאורה הנמצאת על הרצפה
יוצרת צללים מאוד לא שגרתיים במשולש זה.

דמות חוצה את היכל הצללים, עוברת דרכו ונכנסת לאחד החדרים.
הדלת נסגרת מאחוריה בדממה.
שקט, אין כלל קול,  אולי האוזניים קולטות צליל עמום בקצה
חוט השמיעה, אין דרך לדעת בבטחה.
לפעמים אני מתפלל לשמוע משהו, מאוד שקט כאן.

שום דבר מיוחד לא קרה ביום זה, או אולי היה זה לילה, אי אפשר
באמת לדעת, רק לנחש.
שעונים נוטים להיעצר כאן, בהיכל הצללים, אומרים שזה השדה
המגנטי שמחרפן אותם, אבל אף אחד לא בדק את זה ברצינות.
קרני אור אינן מגיעות להיכל זה, ולכן לא ניתן לדעת בוודאות
מתי
בוקר ומתי לילה, עבורנו השוהים, ההיכל שרוי בעלטה נצחית.

יש כאן הרבה דמויות שהולכות מחדר לחדר, תמיד בדממה. קול לא
יכול להתקיים כאן בהיכל הצללים. אולי אלה החומרים המשונים
המרכיבים את ההיכל.
תמיד חשבתי לעצמי איך הן נכנסו לכאן.
אני שואל את עצמי אם  הן מוצאות יציאה מההיכל, או שהן תקועות
ללא מוצא, בדיוק כמוני.
קשה להבחין בין דמויות לבין צללים, הכל חשוך, שקט ואוטומטי
כאן.
אני מטייל חופשי בין שני החדרים.
אני כמעט ולא מבחין באחרים, כולם לובשים כאן לבוש שחור, כלכך
חשוך, אני אף פעם לא בטוח אם אני בכלל רואה אחרים, או שאני
מדמיין אותם מרוב בדידות.
לפעמים אני עוקב אחרי אחד מהאחרים, אבל זה מעקב קצר.
בין חדר לחדר יש דלתות אוטומטיות והן יכולות להיפתח רק פעם
אחת כל פרק זמן מסוים.
עד שהדלת נפתחת בשבילי, הדמות אחריה עקבתי נעלמת עמוק בתוך
הצללים, ואין לדעת אם אמצא אותה שוב.
אני לא מדבר יותר, פעם הייתי מדבר לעצמי, אבל שום קול לא
נשמע, זה מאוד מעיק, לנסות לדבר אך לא לשמוע כלום.

האור והצל נופלים בצורות שונות על הקירות של החדרים השונים,
לפעמים נדמה לי שהם משחקים, למעט עובדה זו, שני החדרים זהים
לחלוטין, אולם אני מבדיל ביניהם.
באחד כתמי הצל הם נחשים, הזוחלים על גופת אדם מת, פני האדם
מעורפלות, ואיני מצליח לזהותו, ככל שאני מנסה, הולכת התמונה
ומתערפלת.
בחדר השני, הם נחיל גדול של אנשים חסרי פנים, הנכנסים לבניין
גבוה שאיני רואה את סופו. הבניין חסר חלונות.  תנועות האנשים
מכאניות, הם תמיד נכנסים לבניין, אך לעולם אינם יוצאים.  איני
יודע מדוע.

אל החדר השלישי איני מעז להיכנס. עוד בימים שהייתי באור, אבי
סיפר לי על היכל הצללים, הוא סיפר לי שאנשים משתגעים אחרי שהם
רואים מה יש שם, והוא השביע אותי, שאם יום אחד אגיע להיכל
הצללים אני אחפש את הדרך החוצה כמו כולם, ולא אכנס לחדר
השלישי.
כמעט הבטתי בקירות החדר השלישי יום אחד.
נכנסתי אליו, כעיוור, בעניים עצומות, ועמדתי מול הקיר כמעט
נצח, מפוחד מידי על מנת לפתוח את העניים, לבסוף הסתובבתי
ויצאתי מהחדר. עדיין נותרה בי התקווה למצוא את היציאה.
מאז עברו שעתיים, או אולי שנתיים, איני בטוח.
חשיבה במונחים של זמן, עם תיארוך שונה לכל אירוע, או אפילו
סדר כרונולוגי של התרחשות האירועים, הם אבסורד כאן.  וזאת
בהנחה שהאירוע בכלל התרחש, קשה אפילו לדעת מה באמת מתרחש ומה
מתרחש רק בראש שלך, מכיוון שחשוך כאן, וההיכל כולו מורכב
מצללים.

אף אחד אינו מסוגל לישון בהיכל הצללים, ולכן המצב כאן הוא של
עירות תמידית ללא מושג של ערנות או עייפות.

המשכתי לחפש את היציאה מאז, אני מוכן להישבע שהיא קיימת, היא
חייבת להיות קיימת, ההיכל קטן, ואני אף פעם לא ראיתי את אותה
הדמות פעמיים. ואולי  כן ראיתי, ואני מסרב להאמין?
אולי אני לבד, והדמויות הן סתם צללים?  או אולי אני רק מתעקש
להאמין שהן יצאו, והן בעצם לכודות כאן כמוני.
אין שום עדות שיציאה באמת קיימת, אני לא ממש נכנסתי לכאן, אני
פשוט כאן.
ניסיתי לעצור את השאלות והספקות, אך הפעם לא הייתי חזק מספיק.
אני חייב לשאול את עצמי ברצינות, האם באמת יש חוץ? האם באמת
הייתי שם? האם באמת קיים אור? האם משהו בעולם אמיתי?
אולי המצאתי את הכל ? יכול להיות שכל התקוות האלה קיימות  כי
אני צריך משהו מוחשי להיאחז בו?
ייתכן  שמעולם לא התקיים חוץ?

אני חייב לקבל תשובות, אחרת אני אשתגע.
תוך מצוקה הולכת וגוברת אני נכנס אל החדר השלישי.
מפחד, הידיים רועדות, אני בתוך החדר, עוצם את העניים, לא יכול
לפתוח, לא יכול להשאיר אותן עצומות.
אולי לא בדקתי את שני הצדדים מספיק טוב?
אולי באמת קיימת יציאה, ואני פשוט איני מספיק סבלני על מנת
למצוא אותה.
אני מתחרט ומסתובב.
מחשבה אחרת קופצת אל מוחי, זה תמיד ככה, אני צועק בלי קול
במצוקה גוברת והולכת, אני בדקתי אותם טוב, טוב ויסודי.

אולי בכל זאת? מכרסמים הספקות.

אני מסתובב, במהירות כדי להתגבר על הפחד. יודע מה אני הולך
לעשות, מנסה לשמור
זיכרון מהאור. מנסה להתמקד על חוויה כלשהי מהעולם שלפני היכל
הצללים, החוץ חייב
להיות אמיתי אם יש לי זיכרון ממנו.

האומנם?

הכל אמור להשתנות ברגע שאפתח את עיני.
מה אעשה אם אין יציאה בחדר השלישי? האם אשאר כאן תמיד? ממה
אפיק תקווה?  
נצח עובר
לפתע החלטה, אני חייב לדעת את האמת, מפחידה ככל שתהיה.
אני פותח את עיני.
מחפש בטירוף יציאה.  אין יציאה בחדר השלישי.
מה אעשה ? מה אעשה?!
אני צועק בהיסטריה, אך קולי אינו נשמע,
הדממה השלווה אינה מופרעת.
אני חייב לגעת במשהו,
משהו מוחשי, אמיתי, מוצק.
אני רוצה לגעת בקיר, איני יכול, הקיר אינו ממשי,
הכל אינו מוחשי,

אין היכל, אין צללים אין דמויות.
הכל שחור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הצבא מזיין אותי
כי המתנחלים
מזיינים את
הערבים, הערבים
מזיינים את
החברים שלי, כי
הם מזיינים את
החברים שלהם,
החברים שלהם
מזיינים אחד את
השני כי אין להם
את מי לזיין.
ואני. אני מזיין
מתנחלת שהכרתי
ליד שכם. זאת
אומרת שאני
מזיין את הצבא.
זאת אומרת שאני
מזיין את עצמי.
איי!


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/5/01 9:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל אינציגר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה