ביום שישי ראיתי אותי. בדיוק ירדתי מהבית של סבא וסבתא. רק
הלכתי להגיד להם שלום, כי מחר אני לא אראה אותם בארוחת צהריים,
והנה אני, יושב, באוטו בחנייה - אוטו יותר טוב מזה שלי,
וחיכיתי. קצת חצוף, חוסם ככה את המדרכה לכולם (ולי במיוחד).
יושב ככה באוטו ומחכה. למי חיכיתי? לא יודע. אבל מסתבר שלא לי.
הבטתי לעצמי בעיניים, ועצמי הביט בחזרה ולא זז. לא הראה שום
סימן שהוא מזהה אותי. זה אפשרי בכלל? ואם כן אז איך אני זיהיתי
אותו? כלומר אותי? ואם אני מחכה לי, ולא יודע איך אני נראה -
כמו בליינד דייט או משהו כזה. אני אמור להכנס לי לאוטו? בטח
אני מאוד אפתיע אותי אם אעשה זאת. מאיפה בכלל השגתי כזה אוטו
שווה?
בסוף וויתרתי - אם הוא לא מראה סימנים של זיהוי, אני לא מתכוון
לעשות את הצעד הראשון. שיחיה בהרגשה של פספוס, שיכול היה לפגוש
אותי ולא פגש.
עברתי בכוונה לפני הרכב, נכנסתי לחצר ונעלמתי. לא חשבתי שאני
אראה אותו שוב, והשתעשעתי ברעיון שאני הוזה, מדמיין, רואה
דמויות. אולי תמונות ממציאות אחרת, או מחיים מקבילים - חיים
שיכלו להיות. הנושא לא העסיק אותי עוד זמן רב. היו לי דברים
אחרים על הראש, ודמותי נמחקה כליל.

ביום ראשון הלכתי שוב לסבא וסבתא, כדי להגיד שלום לדוד שבאה
מאמריקה. עדיין הייתי עסוק וקצר בזמן, וגמלתי בלבי שהביקור
יהיה קצר (מה גם שאני לא מת על הדודה). בעודי עובר את החצר
המפרידה בין הבית שלנו לזה של הסבים, ראיתי אותי שוב! באותו
אוטו, בצד השני של החניה. יושב ומחכה. מיד נזכרתי ביום שישי,
והבנתי שכנראה לא דמיינתי.
קצת נבהלתי - מה, אני עוקב אחריי?! החלטתי לעשות את עצמי כאילו
לא הבחנתי והמשכתי. בסוף נשארתי לאכול צהריים עם המשפוחה,
וכשחזרתי כבר לא הייתי שם בחניה. לא אני ולא האוטו. קצת
התאכזבתי, ובאותו רגע החלטתי - אם אני רואה אותי שוב, אני ניגש
לדבר איתי. אחרי הכל, כמו שאומרים... פעם אחת מקרה, פעמיים
צירוף מקרים, שלוש פעמים... (גורל, נכון? ככה זה הולך?)
אבל כמה פעמים יצא לכם לראות אתכם?