עטופה בכותונת באוהל הסעד,
ליל קיץ מעיק וזיעתי נמלחת,
כך ראית אותי לראשונה, התדעי?

ונשאתי עיניי בתפילה לשמים,
כי תאחזיני חזק ותחבקי בידיים.
ובידיים האלה שלך אתברך.
בנטשם אותך, באוחזך החרון,
ובאת אליי וביקשת אבדון,
וברכיי רטטו לפתע מגיל.
כי נשאתי עיניי בתפילה לשמים,
בראותי לשונך מציצה בין שפתיים,
וליבי אל ליבך נשא והוביל.

כן, סבלתי המון, אחזני האופל,
אך אל תשכחי את חדר המיטות.
לו רק אראה את פנייך האלה,
לו רק ניתן היה בגופך לחזות.
בירכייך הרכות, בידייך הקרות.
בזו ערוותך שמילאה לי לילות.
לו רק אריח את שפתייך האלה,
את שפתייך, ניגונייך, אך לא עוד.

ותאחז בי קנאה ואוזן כריתי,
ושנאתי אותך ולך התאוויתי,
והותרת לי עקבות אהבה רטובות.
ובהיכנסך אל האוהל משומשת בלי הרף,
על אהבתי האחת לך השיבו גברים פי אלף,
ואתהה אם לחשת את שמי בלילות.

ובאותו הליל בו פיסקת את רגלייך
והמון צבאות שיחרו לפיתחייך,
ועוף השמים הוליך את הקול,
ויוודע המעשה וירום הנחשול.
אך ליבי לא בגד ואף לא נשבר בי,
כי נשאתי עיניי בתפילה לשמים,
שמול קסמייך יפלו הם אפיים,
אך פתע חמד לו האל לצון...


(השיר הזה מעולם לא נגמר,מכיוון שלפני שסיימתי אותו,
הוקפצתי לרצועה,כחובשת,לטפל בנפגעי
מה שלימים יקרא "אינתיפאדת אל אקצא")